סופי

אנחנו לא נשארים ידידים!

אתה לא מתחיל איתי שיחות חולין!

לא!

לא!

לא!

אני לא יכולה להפסיק את השיחה הזאת אבל אתה חייב!

חייב!

לא!

חייבת מנוחה ממך!

מה נסגר אהה!

מן הבניין הכחול ועד הבניין הירוק

אפשר לראות את החיוך הרחוק,

חיוך ששכחתי שקיים

כאילו לא היה מעולם.

ובאישון ליל, כשהחושך כבר פחות מאיים,

אני מודה ביני לבין עצמי:

אין לי מנחם.

ועם ההודאה חוזר החיוך

ועל הכר שערי שפוך

ובחדר לידי שוכן בודד נוסף,

בעצמו הוא מכונף ומכונס.

ומלבד קיר בטון קריר

יש עוד דבר שבנינו מפריד:

עצוב לו לבד

ואני, אני צריכה רק אדם אחד.

אותי.