סופי

זאת מילה מצחיקה.

מצד אחד זה יכול להיות הפועל, כלומר הרבה אנשים שמבצעים אריזה.

מצד שני זה יכול להיות הרבה גרגרי אורז. אורזים (:

גם לצד השני יש שתי אפשרויות: orezim או אולי... orazim?

אני אוהבת את האפשרות השניה. זאת מילה מקסימה בעיניי. אורזים.

ועכשיו לעניין, אני צריכה לארוז לקראת הפנימייה מחר. די מחכה לזה כבר הרבה זמן.

הבגדים כבר ארוזים בתרמיל הירוק-שחור שכשהייתי קטנה יותר הייתי לוקחת בתור תיק גדול לסיירות. תמיד הוא מסריח בפנים ממדורה אבל היום לא, אז הרשיתי לעצמי לשים את הבגדים שם.

על המיטה יש עכשיו ערימה של דברים שמקוטלגים כ"לימודים". זה אומר הרבה דפים עם משבצות או שורות, מחברות, סרגלים, צבעים, קלמר, עפרונות, שדכן, סלוטייפ וכו' וכו. אין לי מושג איפה לשים אותם כי הם לא ממלאים תרמיל גדול אבל אין להם מקום בתרמיל קטן. דילמה.

חוץ מזה, מרגיש לי שהאריזה השנה הלכה חלק מדי. בטוח שכחתי מלא דברים ואני אזכר בהם שנייה לפני שנעלה לאוטו (או שנייה לפני שנרד ממנו).

דרך אגב, גם השנה אנחנו לוקחים איתנו את ג'ינג'י. מצחיק, שנה שעברה כשלקחנו אותו לא היה לי מושג מה אני אעשה עם עצמי כי לא היה לנו שום דבר משותף. השנה כשאנחנו לוקחים אותו אני שמחה, כי אנחנו חברים טובים. האמת שזה לא כל כך מצחיק.

קיבלנו את המערכת שעות שלנו ואלוהים, אני מאוהבת בה. ממש נלחצתי והייתי בהיסטריה כל החופש כי תמיד אמרים שי"א היא שנה ממש קשה ולחוצה ושאין בכלל זמן לכלום אבל האמת שאני לא כל כך דואגת. אני לומדת שעתיים פחות משנה שעברה והרבה ימים פנויים כמעט לגמרי אחרי ארוחת הצהריים, שזה ממש מדהים. וגם, שלא כמו שנה שעברה, יש לי פעמיים חלון של שעה סתם ככה באמצע היום! זה נהדר (:

בקיצור, אני מרגישה שהולכת להיות שנה טובה. אולי קצת לחוצה אבל שיהיה, זה צריך להגיע מתישהו.

גיליתי לפני איזה שבועיים שאני לא אוכל ללכת לקרבי עם המשקל הנוכחי שלי וזה מטריד אותי ממש. צריך להיות לפחות 50 ק"ג. זה אומר שאני צריכה להעלות 3 ק"ג עד הצו ראשון שלי, שיהיה עוד פחות משנה! אני ממש מודאגת כי באמת שלהיות בקרבי זה דבר שאני חולמת עליו כבר הרבה זמן ומאז שהחלטתי מה בדיוק אני רוצה להיות (יורה בMLRS בתותחנים) זה רק התחזק. נכון לעכשיו, אני אכולת דאגה ומתכננת ללכת לאחות של הפנימייה כמה שיותר מהר כדי שתעזור לי לעשות את זה בצורה בריאה.

הערבי קטן חוזר לארץ בראשון הבא. אנחנו מצליחים לדבר בפייסבוק מדי פעם, אבל לא יותר מדי.

האמת שאני ממש מאושרת.

כנראה בגלל שהוא התחיל עם מחזור. ראשון בבוקר, כמה שעות לפני היציאה למחנה, הרחם התדפק על דלתי ובפיו הודעה: "הזרע לא נקלט, יא אחות!".

כמה לחץ השתחרר לי, כמה דאגה הוסרה מליבי ברגע שבוא ראיתי את הנקודה האדומה על התחתונים (:

מיהרתי לסמס לערבי הקטן, שביקש לדעת מיד כשזה קורה, שהכל בסדר והוא שמח בשמחתנו.

ארזתי את התיק למחנה שמחה וטובת לב, הלכתי לקנות עם הטובה ועם חולמני אוכל ליומיים וחצי הראשונים של המחנה, חזרתי הביתה, התקלחתי ועליתי על הרכבת לתל-אביב.

התוכנית הייתה שאני אגיע בארבע וחצי לארלוזורוב ואפגוש שם את הערבי הקטן שבדיוק יסיים זימון מסוים של הצבא. נהיה ביחד בתחנה עד שאני אצטרך להצטרף לרכבת לחיפה עם כל הקבוצה. לצער שנינו הצבא עיכב אותו שם עד שש בערך.

מזל שהבאתי את הMP אחרת הייתי משתגעת מלחכות שם כל כך הרבה זמן. שמתי את תיק הטיולים הכבד על הספסל לידי, נשענתי עליו ונרדמתי. נשיקה חמה ומלאת געגועים העירה אותי ועיניי נפקחו כדי לראות אותו, סוף סוף.

בילינו כמה זמן בתחנה, ישבנו קצת והוא אכל צהריים. אחר כך הלכנו לתחנת אוטובוס שלו וחיכינו. בשבע ועשרה הייתי צריכה ללכת לרכבת. נפרדנו בצער.

איך שעליתי על הרכבת לחיפה נתקפתי חרטה. השעה הזאת, זה כל מה שיהיה לי לשבוע ואולי אפילו לשבועיים הקרובים ובמקום להישאר עוד קצת, לנסוע איתו לבית שלו ולהיות איתו אני נוסעת לשבוע שבו אני לא אוכל ליצור איתו כמעט שום קשר.

רציתי לרדת מהרכבת ולנסוע אליו. לא רציתי את המחנה הזה.

אבל לא ירדתי מהרכבת ולא נסעתי אליו. התקדמתי בקרונות עד שמצאתי את הקבוצה, התיישבתי לידם והתנהגתי כאילו אני שמחה ומאושרת להיות איתם בדרך לטיול של שבוע.

ירדנו בחיפה והלכנו אל החוף, שם נישן בלילה הראשון. התיק עם ששת הליטרים מכביד על כתפי והמחשבות על הפספוס הזה עם הערבי מכבידות על הלב והמוח.

ובעצם, המצב נמשך עד יום רביעי בצהריים. ואז, משהו השתחרר. לא רק בי, משהו בדינמיקה של הקבוצה השתנה.

נהיינו יותר ביחד, התחלנו לשיר ולרקוד באמצע המסלולים, ההומור הרקיע שחקים והמלווה הנהדר שלנו שרק גדול מאיתנו בשנה תרם לאווירה עם המון שמחה ושנינות.

המדריך התחיל לצחוק יותר איתנו ופחות עלינו. ברביעי בערב הוא נהיה בכלל משוגע ושאלנו אותו לסיבת הדבר. "זה אומר שעכשיו אני מרגיש מספיק חופשי להיות באמת אני" וצחק צחוק מוזר.

הלכנו הרבה ברביעי וחמישי, ובכל זאת אלה היו ימים כל כך מוצלחים...

בשישי הלכנו מעט ומהר, עצרנו בעין-ניתאי (מקום נהדר, ממליצה בחום) ומשם עלינו לארבל. ישנו קצת לפני הפסגה ובשבת עלינו כדי לראות את הזריחה. מהארבל ירדנו למטה, לקבוצה של חמישה מעינות קטנים שצמודים לכנרת. עצרנו באחד מהם, שכשכנו ושחינו, שיחקנו עם הילדים הקטנים שהיו שם והמשכנו לטבריה. עצרנו מתחת לתחנה המרכזית, עשינו סיכום טיול (מסלול של 87 ק"מ!) והמדריך קנה לנו גלידות.

רצנו לאטובוס לת"א, עלינו, נרדמנו, התעוררנו, צחקנו, הגענו לת"א, חיכינו שעה ועלינו על האוטובוס הביתה.

אמא ואח שלי באו לקראתי ולהכתי איתם הביתה מהתחנה, כולי מחויכת ושמחה ומאושרת. הגעתי הביתה בתשע וחצי, אכלתי אוכל של בית, התקלחתי והלכתי לישון כואבת, עקוצה, תפוסת שרירים ומאושרת.