סופי

כשאני אומרת "נועם" או "ענבר" או "עמית" או "שולמן" יש לי מין תחושה כזאת של בית על השפתיים.

קול.

אני חושבת שזאת הייתה השבירה הכי מהירה שלי אי פעם.

"כבר שבועיים וחצי שאני מחכה. רק מחכה כל הזמן לרגע שאני אוכל ליפול לזרועותיך ולהתפרק. לפרוק כבר, כי עוד לא... עוד לא פרקתי כלום מהזמן   הזה."

"אז יאללה. תתפרקי."

ורק חיכיתי, רק חיכיתי למילים האלה שהוא יגיד לי. ובאותה שנייה שזה יצא מהפה שלו התמוטטתי אל חיקו ובכיתי. בכיתי הרבה, והדמעות היו כל כך גדולות ורטובות. ולא רציתי להפסיק לעולם כי באמת שכבר לא יכולתי להחזיק את הכל בפנים.