סופי

אין לי מושג.

ביום חמישי הקודם התעוררתי בהרגשה מחורבנת.

רע. הרגשתי רע נפשית ולא היה לי מושג למה. עד ארוחת הצהריים הכל עוד היה בסדר, אבל מאז הכל התחיל להדרדר.

נכנסתי לדיכאון, וכמה שניסיתי להסתיר אותו, הוא  שם לב, כמו שהוא תמיד מצליח לגלות דברים שאני רוצה להסתיר. אז הוא שאל אותי מה קורה, ולמה נאי ככה, ושהוא רואה שבזמן האחרון אני מתבודדת ומנתקת קשרים ואפילו איתו אני כמעט לא מדברת יותר. בהתחלה רציתי להכחיש. אבל, בעצם, הוא צודק.

"תגידי לי מה קורה!"

"אין לי מה לומר לך"

"אני לא יכול לראות אותך ככה, מנתקת את עצמך מהכל. תגידי לי מה קורה, עכשיו!"

"אין לי מה לומר לך! אני לא יודעת מה קורה! אין לי מה לומר לך, או לאף אחד אחר."

הוא מחבק אותי, ואני רוצה לבכות. כל כך רוצה לבכות, אבל אסור. אני לא אבכה.

התנתקתי מהחיבוק והלכתי לשיעור.

שיעור תנ"ך, אני מרגישה כל כך רע שאני לא יכולה להתמודד עם זה.

נרדמת.

אחרי כמה זמן המורה מנסה להעיר אותי, ובסוף מצליחה אחרי כמה פעמים. ברור שהיא רואה שמשהו לא בסדר, קשה לפספס את זה

"את רוצה לצאת לשטוף פנים?"

"כן."

לשטוף פנים ולשחרר גם דמעה. לשטוף גם אותה ולנשום עמוק, הכל יהיה בסדר.

חוזרת לשיעור.

צלצול, הכל בסדר. יופי. תחזיקי מעמד.

יצאתי מהכיתה והלכתי לכיוון דלתות הזכוכית האחוריות.

קדימה, עוד קצת, עוד מעט תיהי בחוץ והכל יהיה בסדר.

הופ, משום מקום מופיעה השותפה, משלבת את ידה בידי ומצמידה את הכתף שלה לשלי. אני לא יכולה יותר, בוכה.

שתינו יוצאות מהבניין והולכות מסביב, אל מאחורי הבניין ויושבות שם.

התגברתי די מהר על הדמעות. כמה שאני אוהבת אותו, את שותפה, רציתי שהיא תלך ואני אוכל לבכות כבר כמו שצריך. בלי לחשוב איזה אנשים יש מסביב. רק רציתי שהיא תלך ותשאיר אותי שם, כי ההפסקה היא רק חמש דקות וזה כל מה שיש לי עד שאני אצטרך לחזור לשיעור.

צלצול. אנחנו חוזרות לכיתה ובדרך אני שומעת את הפסנתרן שלי מנגן. ואני יודעת שזה הוא, כי זאת המנגינה שהוא מנגן ואלה הניואנסים שלו ואני כל כך מתאמצת לא להתפרק לחלוטין.

המורה יודעת שזה לא בסדר. שמשהו כאן פגום.

"את רוצה שחרור מהשיעור?"

"לא. זה בסדר."

נגמר השיעור ויש מרחב למידה (עושים שיעורים בספרייה). אני יושבת עם השכן ועושה שיעורים במתמטיקה, והוא מעודד אותי.

שכן אפילו לא חבר כזה טוב שלי, אבל הוא מצליח לעודד אותי ואני בחיים לא אשכח את זה .הוא מצחיק אותי כל כך והחיוך חוזר. אבל בחמש שכן כבר צריך ללכת ואני נשארת לבד עד רבע לשש, מה שמספיק להחזיר אותי למצב הקודם.

נגמר המרחב. עברתי ללובי.

לקחתי דפדפת ועט וכתבתי מה שקרה, על שאני מרגישה ניתוק מסוים מהבית, על זה שנאי לא רוצה לספר את כל זה לשותפה ולהוא דווקא בגלל שהם חברים טובים שלי. וגם, בכלל שאת השותפה אני לא מכירה מספיק זמן כדי לדעת שהיא לא תעזוב אותי פתאום. ואני לא רוצה להדאיג את הוא כי הוא מתמודד עם מספיק דברים משלו.

המכתב ממוען לפסנתרן שלי. אנחנו לא חברים טובים, אני בספק אם אפשר להגדיר אותנו כידידים, אבל אני כן מרגישה קרובה אליו בגלל המוזיקה שהוא מפיק.

תכננתי לשים את זה על המיטה שלו, אבל הוא היה בחדר כשבאתי ככה שהכל יצא קצת מביך ומוזר. אבל פשוט נתתי לו את זה והלכתי. 

מיד אני הרגשתי יותר טוב, כי לכתוב תמיד עוזר לי.

ארוחת ערב, הפסנתרן ניגש אלי.

"קראתי. נדבר על זה מחר."

"בסדר."

הפנסתרן מתחיל ללכת

"ותודה שקראת"

"ברור שקראתי."

הפסנתרן מחייך את החיוך העקום ומנסה לאזן את המגש תוך כדי ההליכה.

הן בוכות מהוגינה.

ועכשיו לנושא.

כן.

אמ.

לא יודעת. לא רוצה לאהוב את הפסנתרן שלי.

אוף.