סופי

אני מסתובבת בישראבלוג ובלוג אחרי בלוג, פוסט אחרי פסוט, אני רואה איך אנשים שבורים מאהבה לא ממומשת, מתסכול...

גם אני אהיה ככה?

האם אני עכשיו ככה?

אני לא רוצה להיות מעוררת רחמים, אני לא רוצה שהכל החיים שלי יהיו סביב האם הבחור רוצה אותי או לא.

לרגע, כשקראתי את המייל שאורי שלח לי, חשבתי שהוא מבין אותי ומכיר אותי אבל אחרי שדיברנו קצת בפייסבוק הבנתי שהוא לא באמת מבין אותי.

הוא ממשיך לומר משפטים כמו "זה לא מי שאת", "שנינו לא יכולים להשלים עם הבסדר."

למה אנשים עושים את זה? מתנהגים בדרמטיות כזאת, מדברים כאילו מצלמים אותם כשהם בעיצומו של מונולוג פילוסופי...

זה לא ככה. מצטערת.

החיים שלנו, שלי ושל החברים שלי, יותר פשוטים ממה שהם חושבים.

זה לא קשה להיות שמח.

החיים הם לא שחור ולבן בשבילנו. אין רק רע ואין רק טוב. יש הרבה אפורים ויש הרבה בסדר. יש יותר בסדר ויש פחות בסדר אבל האמת היא, שהחוכמה היא להסתדר עם הבסדר שלנו. כי מאושרים לגמרי לא נהיה אף פעם.

תשלימו עם זה כבר, לעזאזל.

שוכבת על רצפה.

היא רק עם חזייה ובד שחור על איזור החלציים.

אין לה פה והיא מסתכלת ישר עלי במבט מוזר.

משהו במבט שלה לא מרפה ממני.