בחיים לא שנאתי כל כך את החופש הגדול. הוא כאן עוד פחות מחודש ואני רק רוצה שהוא יתרחק ולא יחזור לעולם.
לעולם לא להתחיל את י"א, להמשיך להיות בי' שנים על גבי שנים עד שימאס לי.
ולא, לא בגלל שאני לא רוצה את הלחץ של י"א וכל זה אלא בגלל הסיבה הפשוטה שאני לא רוצה שהי"בניקים שלנו יעזבו. אני לא רוצה שהאוכלוסייה של הפנימייה שלנו תשתנה. אני לא רוצה לא לראות את הערבי הקטן כל יום. אני לא רוצה לשנות את הרכב החדרים שלנו.
הבחירה הזאת, הבחירה לבוא לפנימייה הייתה הבחירה הכי טובה שעשיתי אי פעם והשנה הזאת, שנת י', הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי אי פעם. יש לי כאן חברים מדהימים ואנשים שאני יכולה לסמוך עליהם, צוות חינוך מעל ומעבר לכל ציפייה, י"בניקים הכי תומכים ונחמדים בעולם ויש לי כאן את הערבי. הערבי הקטן שלי שאני אוהבת כל כך.
אני לא רוצה את החופש הגדול. אני לא רוצה את החודשיים חופש האלה שתקועים באמצע השנה המאושרת שלי ומנתקים אותי מכל כך הרבה דברים שאני אוהבת ורוצה להיות לידם ואיתם.
אני אולי הילדה היחידה שמוכנה ואפילו רוצה להמשיך ללמוד עוד עשרה חודשים. ברצף. בלי החודשיים מנוחה באמצע.
אין לי מספיק מילים לתאר את התסכול שלי על החופש הזה. באמת שאין לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
