סופי

ואין מילה אחרת לתאר את המצב.

הלכתי היום לרופא וכנראה שיש לי:

רגישות לפנצילין (פריחה מגרדת בכל הגוף)

דלקת גרון (השקדים שלי מכוסים במוגלה מגעילה וחונקת)

ואחרון ובהחלט לא חביב, מחלת הנשיקה.

אני. חולה. במחלת. הנשיקה. פירוש הדבר הוא שאני לא יכולה לאכול\לשתות מפה לפה אבל זה לא מה שמפריע לי. אני לא יכולה להתנשק עם הערבי הקטן. חצי שנה.

זה שטחי ומפגר, אבל אני אומרת בשיא הכנות שנראה לי שזה יגמור אותי ואת הערבי הקטן.

חרא.

נכנסים לפנימייה. הגענו יחסית מוקדם ואין עוד הרבה ילדים, הלובי שקט.

אני מסתכלת על הרשימות והולכת לחפש את החדר החדש שלי. בכניסה למעונות אני נעצרת ליד הבניין הכחול. איזה חיוך מתפשט על הפרצוף, מישהו היה צריך להיות שם כדי לתעד את זה! אני מריחה את הריח הזה. ריח של שנה שעברה, הריח שאני אוהבת, הריח שאומר לי שיש כאן משהו טוב.

יורדת למטה וממשיכה לבניין החום, עולה עד למעלה ונכנסת. השותפה כבר שם ואנחנו מתחבקות אפילו שנפגשנו לא מזמן. אני תופסת את המיטה שרציתי והולכת לקרוא לאבא ואמא כדי לפרוק את כל הציוד. תוך רבע השעה כל התיקים ריקים והכל כבר מסודר אצלי המגירות ובארונות ובמדפים. ואני מאושת.

אמורות להיות כל מיני שיחות, אבא ואמא מחכים שהכל יתחיל על אחת הספות בלובי הנמוך ואני מסתובבת בלובי הגדול עם חיוך ענקי על הפנים (מהיום אני אומרת פנים ולא פרצוף, כבר תבינו למה) ומחבקת אנשים שלא ראיתי חודשיים. למשל את הגבוה המצחיק שלא יצא לנו להיפגש כי הוא גר רחוק והיה בחו"ל. איזה כיף. אישה אושר. איזו שמחה יש לי בלב שאני לא יכולה לכבות! התגעגעתי למקום הזה.

עד היום (שלישי) הסתובבתי מלא עם הגבוה המצחיק, כמעט כל הזמן! הג'ינג'י והוא עושים לי טוב וגם עם המתולתלת הייתי הרבה כי היה יום מגמה.

בשני בערב התחילה לי פריחה. מגרדת. בכל הגוף. המדריכים אמרו שזה יעבור בבוקר אבל בכל זאת ללכת לאחות שלנו כשהיא מגיעה. הלכתי אליה היום בבוקר עם גרון טיפה נפוח והיא אמרה שצריך ללכת לקופ"ח. טוב, בסדר, כוסאמק, נלך. היינו בקופ"ח איזה שלוש שעות עד שסיימו איתנו. אמרו שכנראה יש לי מחלת הנשיקה, מה שאומר שאני לא יכולה להישאר בפנימייה עד שהכל יהיה בסדר כי זה מדבק ממש ופה זה פנימייה ואין מה לעשות. אבא בא לקחת אותי וקיבלנו הפנייה למיון. טוב, בסדר, כוסאמק, נלך. הייתי כל כך מבואס תשנאי צריכה לנסוע הביתה. הימים הראשונים כל כך חשובים כאן... יש מלא פגישות פתיחה והסברים וועדות שאני צריכה להיות בהם, באמת צריכה. וחוץ מזה, הימים הראשונים תמיד הכי כיפים ואני כל כך מבואסת ומתוסכלת שזה מדהים. קיבלתי מלא סמסים וטלפונים מילדים כדי לבדוק שהכל בסדר וזה משמח אותי. נתתי למתנשא גישה חופשית לטופיפי שלי כי אני יודעת שהוא אוהב ולא כל כך אכפת לי. הגענו למיון וחיכינו בתור לקבלה. הפנו אותנו לאחות אז חיכינו בתור. האחות הפנתה אותנו לרופאה אז חיכינו בתור. נכנסו לרופאה והיא אמרה שלא הייתי צריכה לקבל זריקות בכלל כי זה היה מסתדר בכל מקרה וכנראה יש לי רש אלרגיה לפניצילין, שהתפחה מהאנטיביוטיקה של הדלקת אוזניים שבוע שעבר. כל העניין מחרפן אותי כי אני בחיים לא חולה ואז בבת אחת יש לי את הדברים האלה שגורמים לי לרצות למות כי מוציאים אותי בגללם מהפנימייה! הרופאה שאלה איפה מגרד לי ואמרתי לי פרצוף. כתגובה היא אמרה לי שרק ילדים רוצחים ומסוממים אומרים פרצוף, ילדים טובים אומרים פנים. אז תגידו פנים! הבנתם?!

אני בבית עכשיו מכוסה בנקודות אדומות ומגרדות ורוצה למות כי אני לא שם. אני כאן.

שם אני מאושרת, אבל אני כאן.