״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

כשקברנו את אריק. 

דווקא היום כשקברנו את אריק, פתאום גיליתי מחדש את מולדתי, זאת שהלכתי ממנה מזמן מזמן, ואני מסתכל בה מרחוק בעצב, רואה את הליכתה לאיבוד שנה אחר שנה עד כי לא יכול אני לראות אותי ואת צאצאי שבים לגור בה אל מול כיעורה הבוטה היומיומי כמעט, זה שמותיר טעם מר מהול בכאב לא מוסבר על אובדנה של מכורתי, זו אשר כל כך אהבתי, זו שלחמתי עבורה, הלכה ונעלמה אט אט עד כדי היעלמות אל תוך הבוטות הבילתי נילאת של אדם לאדם, של איש לרעהו, של המדינה לתושביה.... עד היום כשקברנו את אריק, היום פתאום כשקברנו את אריק, הוא בעצמו, במותו ובבואו אל קיברו, כאילו הוציא את מולדתי מכורתי ואת בניה ובנותיה מן הקבר בו היו כמו כלואים, היו שם כאילו נעלמים, מיואשים, לא מרימים ראש גאה על אהבתם לארץ ישראל הישנה והטובה שהם כל כך התגעגעו אליה, פתאום אריק במותו הרים ״חזון עצמות יבשות״ משלו, וראיתי שוב את ארצי זו שכל כך אהבתי, שליבי מלא געגועים אליה, לאחווה, לאהבת זולת פשוטה בלי ליווי של אף פחד מיסטי מפני רבנים מקללים או מברכים, ללא פחד מפני שילטון דורסני כלפי אזרחיו, ללא פחד מפושעים נוכלים וקומבינטורים, פשוט אוהבים של ארץ ישראל הישנה והטובה, בפשטות מופלאה וקסומה בדיוק כמו תמימותו המופלאה והקסומה של אריק.

ופתאום ראיתי המונים רבים עוטפים את אריק ואת ליבי באהבה ובחום ובחמלה, ובעיקר ניצת געגוע לימים אחרים, ואז ראיתי שיש רבים כאלה במולדת, כאלה שישנם והיו שם תמיד, אשר דוכאו לא להאמין ולשקוע לדיכאון החיים הבוטים בארצם, והם כולם יצאו היום מהקבר... מיד כשקברנו את אריק, הם שם כאילו מחכים שמישהו יישא אותם על כפייו אל ימי היופי של מולדתם ההיא הנשכחת, המונים המונים... צבאו סביב להגיד אנחנו כאן, ואנחנו מתגעגעים לארץ האמיתית שלנו שאנו כל כך גאים בה, וכל אלה היום הציתו בי בפעם הראשונה אחר שנים רבות את הניצוץ הקורא לי לשוב אליהם הביתה, ולהחיות את החלום שכמעט נגנז לבלי שוב, וקם היום, כשקברנו את אריק, קם שוב לתחייה ללא מורא, דווקא כשאריק מת וכבה נרו, הם כולם ביחד איתי כאילו נדלקו שוב לחיים, מתגעגעים, מתגעגעים.