״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

ילדותי, מרגע הולדתי, מרגע נשימתי הראשון, חלפה בכפר הקטן אשר במרכזה של הארץ בה נולדתי בישראל.

חוויתי שם את רגעי עולמי הקסום הראשונים, בכפר ילדותי שהיה ציורי משהו, תמים ומלא קסמים מופלאים.

אחד מתוך שלושה כפרים שכנים זה לזה היה כפרי, והיה כפר הולדתי כמו נדחק לפינה מבוישת מאחורי הגבעה התלולה בדרך העפר המובילה אליו, אשר פסגתה קושטה בבריכת המים המבוטנת של הכפר, וסביב סביב לה כמו נרקמו שטי וערב עצי האקליפטוס, אשר הניחו צילם על פני האדמה למחסה מפני חומו הלוהט של הקיץ.

עד בינות לעצים האלה נמשך כמו מצויר גם השביל בין הקוצים בו צעדתי יום יום לבית הספר המרכזי ובחזרה ממנו הביתה, הבית שמראהו נשקף כאילו מונח ומזמין מתחת לגבעת האקליפטוס, כמו קורא לי לרוץ אליו בשמחה ילדותית תמימה בכל פעם מחדש.

וחורשת האקליפטוס על הגבעה היתה מנהרת המחבואים שלי, אליה פרחו חלומותי בכל פעם, בינות לעצי האקליפטוס הללו החלו להתגלות לילדותי מחוזות הקסם החבויות בי, בתוכי, בדמיוני, כאילו היו הם מחוזות אחרים, מסתוריים, נסתרים של החיים.

כפרי זה, האחד בין שלשה אחרים, אשר בנותיהם ובניהם וגם אני למדו בבית ספר מרכזי משותף אחד.

והיו שניים מהם, מהכפרים, מושבים בורגנים משהו לאותם ימים, בעלי חלקות אדמה גדולות, אחוזות של ממש בעיני הילד שלי, אל מול צניעות הבתים וחלקות האדמה בכפרי שלי, מרבית תושבי שני כפרי האחוזות השכנים לכפרי היו בני הארץ, או בני מערב אירופה האשכנזית, לעומת כפרי הקטן אשר בו רוכזו באחת יוצאי המזרח בבתים קטנים שנבנו עבורם להחליף את הצריפים, אשר החליפו את האהלים, שהוקמו כמו מחנות  לקליטתם כאשר אך עלו ארצה ממרחקי הניכר במזרח.

ואני הקטן והאחרון להורי, נולדתי ישר לבית הלבנים החדש, ולא ידעתי צריף או אוהל כמו אחיי, בר מזל של ממש הייתי אני להיוולד לבית של ממש ולא לחוות ימי חורף מלאי צינה וגג של צריף או אוהל חדירי מיים וצינה, או גלים של חום לוהט כפול ומכופל מפאת חום הפח ממנו היה בנויי הצריף בימי הקיץ הלוהטים.

המיים, החום והקור שפלשו אל תוך משכן משפחתי בלי שליטה ממשית שלהם על מצבם, עיקר דאגתם הייתה שתהיה עבודה כדי להאכיל אותי ואת אחיי, ארבעה במספר.

אמא הייתה משכימה למיין ביצים בכפר הסמוך, ואבא היה שומר הפרדסים והמטעים של ״יכין חק״ל״ שהיו נטועים סביב לכפרים,

וחשו הם ברי מזל להיות בעלי זכות למצוא עבודה מפרנסת.

והקשיים במחנות העולים ? הללו נתקבלו בהבנה ובתודה.

והמשפחה הזאת שקיבלה את תנאי החיים הללו בסוג של הקרבה למען ציון אליה שאפו תמיד להגיע, לא התלוננה על הקושי ואהבה את שקיבלה, כך לימים, סיפרו לי אמא ואבא.

ובית הספר המשותף לשלושת הכפרים בינהם כפרי שלי, היה ערש יצירתי ודמותי שלי משם והלאה.

מעולם לא התאמצתי בבית הספר הראשוני הזה, לא היה צורך במאמץ שם ללימודים, כי שם באמת רותקה נפשי לראשונה עת למדתי את ביאליק וטשרניחובסקי, עת נתקלתי בפעם הראשונה במילים המענגות את מחשבתי, בעת שרוב חבריי לספסל הלימוד נתקפו שעמום מכך, אני נכרכתי בהם.

הייתי קורא את משוררי וסופרי ילדותי ולומד את עולמי זה שעתיד לבוא ולהאסף לחיק מחשבתי כמו כובש בעתידי. 

הייתי לומד את שאהבתי לבדי, לא יכלו הוריי לסייע לי בכך, הייתי נשען על אבי שהיה אך מהנהן בראשו לשמע קריאתי ומחבק אותי קימעה, כמו מרמז שהוא סומך עליי ויודע אותי ואת נפשי היטב. 

אימי, התקשתה בסיוע לי, מפאת הקושי שלה לקרוא את שפת ארצה החדשה, העברית, בדרך שוטפת ונכונה, היא הותירה בידיי בלבד את מעשה הלימוד, בהרבה חום ואהבה מוענקת ללא גבולות בלי יכולת לסייע מעשית .

אימי היתה אמנית הנתינה בעיניי, כאילו נולדה לשם נתינה בלבד ללא תנאי.

ושני הורי ביחד היו שם עבורי בעיקר כדי לאהוב, בו בזמן שהיו הם בעצמם עדיין תוהים, מבולבלים מהארץ החדשה אליה הגיעו אך שנים ספורות לפני שנולדתי, תרבותם היתה אחרת, שפתם, גינוניהם, תמימות לבבם היו אחרים לבני המקום, הם היו סוג של זרים, ללא תלונות, אסירי תודה על המעט שיש בידם בארץ אליה בחרו להגיע, לא לפני שנטשו שם בניכר והותירו מאחור עושר ורכוש רב, והם בהכנעה ובאהבה חיבקו אותי ואת אהבות הילדות שלי אפילו שהיו זרות להם לגמרי.

עוד מערש לידתי ידעתי וחשתי את מהות הנתינה הזאת של אמא ואבא, נתינה בלתי נדלית אינסופית ללא מעצורים או תנאי, מיום נשימתי הראשון, ממש עם היוולדי כאילו חשתי בזאת, עת נאחזתי בידי אימי וקרוב לחזה מאזין ושומע לפעימות ליבה האוהב המתנגנות ברוך אל מול אזני החשופה, פעימות הלב האוהב והתש מעוצמת המאמץ שזה עתה חלף עליה עת ילדה אותי והביאה אותו אל העולם הזה, חיבקה אותי אליה עייפה ולאה ובכל זאת נכונה לתת עבורי כל אשר היה לה החל מאותו הרגע, ועד הסוף.

ימי הטוהר של ילדותי בכפר לא הותירו רמז על שעתיד להיות איתי, לא הותירו שום סימן.

הם רק היכו בי ובעיני ילדותי ביופיים הלא נשכח והתמים, אותו היופי שחתרתי לראותו תמיד בכל מקום, בכל תמונה של החיים אותם שיחקתי אחר כך, במהלך של ההצגה שלא בויימה, ההצגה הפיראית הפרטית, האמיתית של החיים שלי.

הייתי שם בכפר ילדותי ילד צוהל, להורים אוהבים, במקום של חלומות, שם בחמדת ילדותי הייתי משכים קום כל בוקר מלא עליצות למשמע קול התרנגול בחצר הבית, זה שקרא בקול קורא ללא הפסק ובעקביות ראויה, עד שכולם ישמעו, כמו מאיץ הוא, כאילו ממהר וקורא ומבשר לכולם על בואו של יום חלום חדש, כזה שעוד לא ראיתי כמותו לפניו.