האביב בפתח, כבר חשים את הריחות, את הפריחות מבצבצות אט אט אל תוך החום המכה בלהט.
והעצים והפרחים כאן מוריקים כבר לפני בוא האביב, דומה כאילו הם אצים ממהרים חסרי סבלנות ללבלב אל תוך חומו המחבק של הקיץ, זה שיבוא מיד, והוא הקיץ הזה כבר מתדפק על דלתו של האביב דוחק בו לפנות מקום רק בשביל חומו.
ורק החורף מתעצל כמעט תמיד להתעורר משנתו ולבוא ולדחוק את הקיץ ואת הסתיו מדרכו.
הוא החורף מקיץ קימעה, מכה לרגע, והולך לישון, והאביב בא תמיד לאט, בשקדנות ירים ראשו, ישכים קום למשימתו, וימלא אותה בחן ובצבע עד שיבוא הקיץ לדחוק אותו ולתפוש את מקומו.
ובני האדם עוברים ליד האביב כאילו לא מבחינים בו וביופיו, כמו מתעלמים, טרודים בתוך עולם סגור של החיים ולפעמים אף לא מניפים ראשם להביט בו, ולו לרגע, לחוש ולראות את האביב המפציע ביופיו ליום עבודתו בנאמנות באופן קבע וכמעט תמיד בזמן.
בארץ הדופי הזאת לא מבחינים כבר באף יופי, אפילו לא ביופי הזה של האביב, כבר לא רואים אותו מגיע, יש כאלה ששוכחים כי הוא קיים.
בארץ החום הזאת דומה שמכות החום ולהט החיים מייבשים כל חלקת חמדה למוות, מכים בה כאילו בזדון, לא נותנים ליופי להגיח, כאילו דואגים שלא ייצא.
אחד מושחת בראש התורן משמיד כל מתנגד, ביד רמה מסתיר את חרפתו, אחרים זוממים פריצות ורוע, בעוד שהשכנים אל מול אביב קסום מטילים בו ובנו פצצות ורצח.
והאביב משפיל מבט בעצב, מנסה עוד להבליט את חמדותיו, פותח לרווחה, לראווה, את תשוקתם של הפרחים, כמו קורא: ״ אנשים הביטו, הגעתי, אני כאן״ !
ואיש אינו רואה ולא מבחין בו עוד, כאילו אטומים אזני בני האדם כאן לקריאתו, כאילו לא שומעים את יופיו מפציע.
ובכל זאת למרות הכל, אביב יגיח בחטף כמעט תמיד בזמן, בשקדנות יחשוף את חמוקיו, יפתח יופיו שיראו אותו כולם, ויילך לו לדרכו, מפנה מקום לחום לוהט של קייץ חם, ויזוז מהר מכאן כדי לפנות מקום לחום יוקד בארץ הציה הזאת, ואנחנו נשאר בה כה עייפים, צמאים ובלי מיים, לא רואים את האביב, לא יכולים, כמו ממאנים לא רוצים, כמעט לא מבחינים בו בא, אפילו לא יודעים שעוד מעט יילך, הוא עם יופיו יילך שוב לדרכו מיותם ומבויש, מותיר אותנו חבולים מחום השמש היוקדת, ומוכים מחרפתה של המדינה.