מנפה את האורז הייתה סבתי.
הייתה ישובה כולה ריכוז ומבטה ממוקד עת שתי עיניה כמו היו יוקדות אל עבר המגש רוויי האורז הלבן, מגש גדול, עגול מלא בלובן, מתגלגל, מסתובב על פני שולחן העץ במטבחה הקטן.
קצות אצבעותיה בימין היו מכות בו במגש ברכות כדי שימשיך את סיבובו הקל בעוד שאצבעות יד השמאל היו בוחשות בעדינות באורז הגדוש על פניו, ואלה אצבעות השמאל, היו ממתינות מעט עד שגם אצבעות הימין יצטרפו לשמאל, ויחד ילקטו בין פתיתי האורז את אלה הפגומים שביניהם.
ופתיתי האורז הפגומים היו מעט חומים, כאילו הוכתמו בפגימותם, היו מתפתלים בינות לפתיתי האורז הלבנים, כאילו מתחבאים, שמא קצות האצבעות הבוחנות יגלו אותן, וילקטו אותן באחת ובמהירות אל מחוץ ללבנים הבוהקים.
הייתי אני מביט בסבתא בהשתאות, כמו מהופנט מקצב הניפויי,
כאילו משתומם מהמיומנות המיוחדת בין אצבעות ידיה העדינות לבין עיניי התכלת היוקדות שנרתמו ביחד למעשה הנקיון.
ופתיתי האורז המוכתמים בפגימותם לא היו נראים בעת שהמגש התמלא באורז עוד לפני הניפויי, ולא ניתן היה להבחין בהם, הם היו כאילו מעטים מאוד וחבויים בינות לפתיתי האורז הלבנים הבוהקים, כאילו לא היו שם.
אט אט הוציאה סבתא את המוכתמים אחד אחד, עד אחרוני החבויים, אט אט התקבצו הפגומים נערמים לקערית ליד המגש המתנועע בקלילות, ובכל רגע, נוסף עוד מוכתם ועוד פגום אל הקערית עד כי היא התמלאה בהם והם היו כל כך רבים, המונים של פתיתים מוכתמים ופגומים שהיו אך לא מזמן כמו לא נראים, כשהיו מסתתרים בינות לבוהק הפתיתים הלבנים.
״כמה הרבה חומים״ אמרתי בהתפעלות ילדותית משהו לפני סבתי שהייתה ממוקדת בעבודתה בחרדת קודש.
והיא תוך כדי המשך הניפויי בריכוז מוחלט ובטיבעיות למודת חיים ונסיון, השיבה לי, ברצינות מלאה וללא חיוך, כמו דאגה שמא הריכוז המלא שלה בעבודת הניפויי לא יתקלקל, שמא חלילה תחמיץ את אחד הפגומים המסתתרים.
כך היא אמרה בקולה הנינוח:
״כמו בחיים, כמו בחיים, בני האדם הם פתיתי האורז, ילדי, הרבה הרבה בהם פגומים ומוכתמים מתחבאים בין החיים, צריך למצוא אותם ולנקות, להשליכם מחוץ לחיים הרגילים כדי שלא יכתימו את האחרים, כדי שלא יפגעו באיש״
סתמה סבתא ולא פירשה.
ואז בילדותי הייתי כה מתפעל ממיומנות הניפויי שהפגינו עיניה היוקדות של סבתא בשילוב עם אצבעות ידיה הענוגות, עד כי לא הבנתי, ואפילו לא ידעה דעתי בתמימות ילדותי, את משמעותן של המילים של סבתא אז ביום שניפתה את האורז.
עד היום. היום ממרום גילי הבנתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רון זכאי -רז