״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

ראיתי כבר הכל.

היו שאהבו אותי, אחרים שנאו אותי.

היו שנתנו לי מעט, אחרים לקחו ממני הכל.

היו שחיבקו אותי, אחרים דיממו אותי.

היו שפיארו אותי, אחרים בזו לי.

היו שאמרו שאני גאון, אחרים צרחו מטורף אני.

היו שציטטו אותי, אחרים זילזלו בי.

ואני, אני ראיתי כבר הכל.

תמיד צעדתי בשביל החיים.

שותק, נותן, מוותר, ומוחל.

לעולם לא נכנע, לא מתקפל.

ואני תמיד מבקש את סליחתם של כולם.

מוותר, אבל לא נכנע, נותן, אבל לא שונא.

ואני תמיד שותק וסולח, מוותר וממשיך ונותן גם.   

אוהב, נותן, ומוותר, מאז ולעולם.

ואז, באורח פלא, אני שוב מנצח.

כשלאחרים נדמה שאני נופל, דווקא אז אני קם.

ככל שהם ירבו ללהג, להשתלח, 

דווקא אז אני מנצח.

והיחידים שתמיד הצליחו לנצח אותי, 

היו אלה שהרעיפו עליי את אהבתם.

אז תמיד כרעתי ברך, אז תמיד נכנעתי, 

כי אני לא יכול להם, לאהבה ולוויתור גם.

ואני אעדיף להיות מובס על ידי האהבה,

מאשר לנצח בכוח השקר והשינאה.

כל מי שיודע, לכאורה.

כל מי שיודע על ״משפחת המלוכה״ עובדות אמת שהן לכאורה עבירה, הונאה, גזילת כספי ציבור, נהנתנות על חשבון העם, העדפת שיקולים אישיים על פני טובת המדינה, הססנות, חוסר אומץ ויכולת להיות חד משמעי למען המדינה, חוסר מנהיגות, חוסר יכולת לניהול מלחמה,  מזומנים בגרביים, עבירות הון שילטון, מירמה בכספי העם.

כל מי שיודע, כל אחת ואחד שיודע:

חבר כנסת, שר, קצין בכיר/רמטכל, פקידה, עובד מנהלה, מזכיר צבאי, יועץ כלשהו, אפילו ״הזבוב״ על הקיר בלשכת הממלכה: 

כל מי שיודע, ולא מדווח, ולא מספר, ולא מגלה את ״ערוותם״, מיד, עכשיו, או בזמן אמת, את כל מה שהוא ראה ושמע ויודע בוודאות, הינו אך פחדן שדואג רק לעצמו בלבד על הגב של כולם, והיא/הוא שותפים ואחראים: לפשע, להונאה ולתרמית הגדולה ביותר בתולדות ישראל מאז הקמתה, לכאורה, בדיוק באותה מידה שבית המלוכה הוא האחראי הראשי לכל אלה, לכאורה.

כן בטח לכאורה, לפני שיבואו לעצור אותי, ולבצע חיסול ממוקד בעוד ״אנטי ציוני״ שמאלן ״ובוגד״ כמוני שמעז בכלל לכתוב את הדברים הללו.

סיכול המתנגדים הבוגדים של בית המלוכה הוא מטרה, שהפכה לאומנות לחימה יעילה ומפחידה, ובכל אמצעי, זאת כבר יודעים כולם אם רק מביטים על ההסטוריה של המלך ״במרפסות״ ועד המלכה שפסיקותיה ירוממו או יפילו כל מהלך או אדם, ובלעדיה לא יזוז דבר.

הכל ידוע, והכל נסתר בממלכת הקוסם העירום.

כל מי ששותף להסתרה ולא מספר ולא אומר הינו שותף  להונאה, לפשע של בית המלוכה בדיוק באותה מידה ואולי אף יותר מהמלך והמלכה והינו משת״פ של עבריינים.

כן בטח, לא לשכוח, לכאורה, לכאורה. הכל לכאורה.

הכל ידוע והכל נסתר בממלכת הקוסם העירום. לכאורה.

יש כאלה שנלחמים על הכבוד, נלחמים על האגו, זה הנפוח מן הסתם, יש כאלה נלחמים ומתנקמים מתוך שנאה ולא בוחלים בשום אמצעי למעשים של לשון רעה ודיבה שופכת דם, יש כאלה נלחמים על השקרים, על התלהמותם, כאילו אין ברירה אלא להצדיק את זדון מזימתם, יש כאלה נלחמים על הטעויות הרשלניות שלהם, בחירוף נפש, מוסיפים חטא על טעות, חטא על פשע. 

יש כאלה שלא מפסיקים להלחם בקורבנותיהם עד שיזובו דם, יש כאלה שיחפרו קברים לאויביהם, ופתע ימצאו את עצמם שרועים בתוכם ללא רוח חיים בם.

יש הרבה נלחמים, מתלהמים, נקמנים, שונאים, והם תמיד בטוחים שהם צודקים, ואיש לא יערער את בטחונם המופרז ואת שחצנותם שאין להם כיסויי, הם יודעים בודאות מוחלטת שרק הם צודקים, וימשיכו הם באיוולתם עד הסוף המר, זה שבסופו ינגפו הם וכל זממם אל מול האמת.

אמת אחת בלבד.

ומולם של כל אלה, היא ניצבת, אמת שאיננה מתלהמת, אמת שלא נוקמת ומעולם לא נלחמת על שום דבר, אמת שניצבת בפשטותה אל מול כל האחרים בשקט אופייני, לא מוחצן, אמת שניצבת במקומה בלי לעשות דבר, בלי לשנוא, בלי לנקום, בלי לשפוך דם, מין אמת כזאת, שרק ניצבת, מעט מבוישת, ממתינה שמישהו יבחין בא ויראה את חמדתה.

והאמת אז תשיב למי שמגלה אותה בחיוך מבויש ושקט, מחבק ואוהב, ותיקח אותו אל השקט שלה אל מול פני כל הזדוניים, המתלהמים והמשתוממים ממנה.

אל מול כל אלה, שהאמת הזאת, היחידה, ניצבה שם גם עבורם, אבל הם בחרו שלא להבחין בה וביופייה, כאילו במודע בחרו לא לראות אותה ניצבת במלוא הדרה מולם, כמו מתעלמים מעוצמת נוכחותה המנצחת.

האמת לבד אל מול כולם. 

המלך הוא עירום.

והוא הולך זקוף ומתערטל לפני העם, ואף מניף את אצבעו המשולשלת ביוהרה כלפי כולם. 

המלך בטוח שקריאות הבוז כלפיו נשמעות בגלל המשולשת, אצבעו, והוא המלך העירום לא מבין, שהבוז נשאג כלפיו למראה עליבותה של ערוותו.

הוא משתולל, הוא מתהולל, המלך, עירום כביום היוולדו.

הוא משתלח, הוא מתלהם, מעורטל לגמרי.

הוא מתבכיין, הוא לחיץ, היסטרי, מלחיץ, פרנואיד רדוף פחד כי אין לו יותר חברים, והוא לא מאמין לאף אחד יותר, אפילו לא לעצמו ולמראה ערוותו הגלויה שלו.

אין מי שיגיד לו שהוא שכח להתלבש, שהוא עירום, נדמה שעברה עליו דעתו, ולקו עיניו כי הוא לא רואה, גם לא את מערומיו שלו.

בעזות מצח, הוא משקר, ומלככי פינכתו איתו, עירום וערמומי, מלהטט חימה ושקר, כמו קוסם שמדליק אש ולא מצליח להשתלט עליה, גם לא עם סופר-טאנקר.

וכולם רואים את ערוותו, כולם רואים את מערומיו, ומעל לכל כולם רואים את אצבעו המשולשת מונפת אל אל כלפי כל כולו של העם ברהב שחצני אופייני רק לו.

והוא חושב שקריאות הבוז כלפיו הם כלפי אצבעו, ולא מבין ששאגות הבוז של ההמון הם גם למראה עליבותה של ערוותו.

עליבותו כולה שלו.