|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שתן שעולה לראש- מחסל.
אוילים לא יבינו זאת. כוח האגו הינו סוג של שליטה ועוצמה היכולים להפוך ״ליופי״ זמני ומתעתע בעיני נושאיהם. היופי האמיתי המאפשר ויתור מוחלט על האגו הם ״הויתור והנתינה״ בלי שליטה, מרצון אמיתי ומכוון. כל עוצמותיו של האגו, מנופח ככל שיהיה, יקמלו למוות ביום תבוסתו לפני האמת. ואז יוותר ״היופי״ של ״הויתור והנתינה״. ובאופן פילאי וקסום, יהיה זה יופי ניצחי... בילתי נשכח...תמיד. וזה קשה מאוד ליישום לבני אדם מן השורה, כמעט בילתי אפשרי, אבל יש לנסות לחוות ״אין אגו״ ואחת הדרכים לעשות זאת היא פשוט לותר לאחר, לאחרים, אפילו שבטוחים שצודקים, לותר, ואחר כך גם לתת, אפילו שלא חייבים, לתת מרצון מכוון. ובכך אפשר לנסות לבטל את עוצמות האגו המקנן בתוכנו ובדרך קבע מבטל ומכער כל יופי אחר אם יש כזה. קשה, אבל ניתן.
גם אם אפסיד את כל הוני וממוני, יישאר לי לבבי. זה שנתן וימשיך לותר ולתת כל עוד פעימה רוחשת בו. | |
צעד צעד
נגד הרוח המצליפה על פני הנפש, ללא חשש, בלי פחד, עוד צעד, ועוד אחד, ועוד, במסע סגפני לחשיפת השקר, לגילויי המזימה, כנגד כל הנבלים הבוגדניים, כנגד כל הסיכויים, צעד אחר צעד, בשקידה וסבלנות, בתושיה המונעת בכוח האמת ללא לאות, בסבלנות, בשקט, אט אט, צעד צעד, עד לנצחון.
| |
מנפה את האורז.
מנפה את האורז הייתה סבתי.
הייתה ישובה כולה ריכוז ומבטה ממוקד עת שתי עיניה כמו היו יוקדות אל עבר המגש רוויי האורז הלבן, מגש גדול, עגול מלא בלובן, מתגלגל, מסתובב על פני שולחן העץ במטבחה הקטן.
קצות אצבעותיה בימין היו מכות בו במגש ברכות כדי שימשיך את סיבובו הקל בעוד שאצבעות יד השמאל היו בוחשות בעדינות באורז הגדוש על פניו, ואלה אצבעות השמאל, היו ממתינות מעט עד שגם אצבעות הימין יצטרפו לשמאל, ויחד ילקטו בין פתיתי האורז את אלה הפגומים שביניהם.
ופתיתי האורז הפגומים היו מעט חומים, כאילו הוכתמו בפגימותם, היו מתפתלים בינות לפתיתי האורז הלבנים, כאילו מתחבאים, שמא קצות האצבעות הבוחנות יגלו אותן, וילקטו אותן באחת ובמהירות אל מחוץ ללבנים הבוהקים.
הייתי אני מביט בסבתא בהשתאות, כמו מהופנט מקצב הניפויי,
כאילו משתומם מהמיומנות המיוחדת בין אצבעות ידיה העדינות לבין עיניי התכלת היוקדות שנרתמו ביחד למעשה הנקיון.
ופתיתי האורז המוכתמים בפגימותם לא היו נראים בעת שהמגש התמלא באורז עוד לפני הניפויי, ולא ניתן היה להבחין בהם, הם היו כאילו מעטים מאוד וחבויים בינות לפתיתי האורז הלבנים הבוהקים, כאילו לא היו שם.
אט אט הוציאה סבתא את המוכתמים אחד אחד, עד אחרוני החבויים, אט אט התקבצו הפגומים נערמים לקערית ליד המגש המתנועע בקלילות, ובכל רגע, נוסף עוד מוכתם ועוד פגום אל הקערית עד כי היא התמלאה בהם והם היו כל כך רבים, המונים של פתיתים מוכתמים ופגומים שהיו אך לא מזמן כמו לא נראים, כשהיו מסתתרים בינות לבוהק הפתיתים הלבנים.
״כמה הרבה חומים״ אמרתי בהתפעלות ילדותית משהו לפני סבתי שהייתה ממוקדת בעבודתה בחרדת קודש.
והיא תוך כדי המשך הניפויי בריכוז מוחלט ובטיבעיות למודת חיים ונסיון, השיבה לי, ברצינות מלאה וללא חיוך, כמו דאגה שמא הריכוז המלא שלה בעבודת הניפויי לא יתקלקל, שמא חלילה תחמיץ את אחד הפגומים המסתתרים.
כך היא אמרה בקולה הנינוח:
״כמו בחיים, כמו בחיים, בני האדם הם פתיתי האורז, ילדי, הרבה הרבה בהם פגומים ומוכתמים מתחבאים בין החיים, צריך למצוא אותם ולנקות, להשליכם מחוץ לחיים הרגילים כדי שלא יכתימו את האחרים, כדי שלא יפגעו באיש״
סתמה סבתא ולא פירשה.
ואז בילדותי הייתי כה מתפעל ממיומנות הניפויי שהפגינו עיניה היוקדות של סבתא בשילוב עם אצבעות ידיה הענוגות, עד כי לא הבנתי, ואפילו לא ידעה דעתי בתמימות ילדותי, את משמעותן של המילים של סבתא אז ביום שניפתה את האורז.
עד היום. היום ממרום גילי הבנתי.
| |
 חי עכשיו. וזהו.
אני מסתכל תמיד על מה שיש, ונהנה ממנו.
לא מביט לעולם לאחור, למה שהיה פעם מזמן.
לא אביט גם לפנים, למה שיקרה, אולי, בעתיד.
אני חי עכשיו, ורק עכשיו, וזהו.
כמו מביט על הכל מחוץ לגוף, מחוץ לגשמיות.
כאילו משקיף ממעל על הכל, בשתיקה.
שתיקתי כזאת היא, מעניקה כוחות, חיים.
שקט כמו שהיה שם לפני בריאתי, השקט האמיתי,
ואז בשקט הזה, פורצת יצירתי מתוך מכאוביי שלי.
דרושה התנתקות דומה למוות ליצירה,
ואז כפי שאי אפשר לעקור מת מקיברו, ולהחיותו,
לא ניתן יהיה לעקור את יצירתי הנובעת בתוכי, ולהורגה.
לא מביט לאחור, גם לא לפנים, אני חי עכשיו, וזהו.
| |
 אמת תגבר
לפעמים נדמה הכל כמו מתרסק,
בנפילה חופשית הכל כמו נופל,
והאויב מביט, כמו צוחק,
את כוחותי לאה, אני עוד משדל,
וקול נפשי כמו הלום שותק,
ממתין ומחפש גואל.
ובסוף כל רתק, מחשבה,
מתכווץ הלב וכל הגוף,
הומה היא נהמת הסערה,
תשו נימי גופי, כמו בסיגוף,
עד כי נפשי בי כמו גערה,
״קום כבר, נסוק, תעוף״.
אז, בשארית כוחות אקום,
גורר רגלי, מוכות מעייפות,
אפרוש כפיי אל היקום,
ניצב גופי זקוף קמעה מלא לאות,
אל העולם יזעק קולי, עצום,
אני נקי, כולי צחות.
ואז כמו בחלום, הכל יעוף,
כמו שב כוחי למלוא קיטור,
ולא אפסיק עוד, ואני באל עטוף,
וזה, שר לי בקולות כינור,
והכיבוש כולו יהיה מואר, שטוף,
בשמש טוב, ממש כמו אור.
ולא אביט עוד לאחור,
והאויב הלום יביט, לא מאמין,
כשיבחין בזקיפותי כמו זרקור,
ואנכי אביט בו במבט עדין, הלמות ליבי שמחה לקראת האור,
לא אכה במזנבי, אוותר לו, לא אלין.
בנפול הכל פתע בהבזק,
לא תיפול נפשי אל המבוכים,
אאסוף כוחות אל מיכל רוחי הריק,
אביט מתחתיות התהום הנמוכים,
איישיר מבט אל הפסגות, ללא הפסק,
ואז, ארחף מן התהומות אל הגבהים,
אל מול פניהם הנדהמים,
של האויבים, המשתלחים, העלובים.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רון זכאי -רז