״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

ולו במעט.

בדיוק באותו הלילה שבין השביעי לשמיני באוקטובר, כל פעם מחדש, אני קץ לפתע משנתי וקוטע
באחת כל חלום או מחשבה שהיו עדיין מוחשיים במוחי הקודח בטרדות החיים של יום
האתמול.

זיעה קרה עוטפת את פניי את ראשי וצווארי, וצמרמורת גוף מטלטלת אוחזת בגופי כאילו מנסה היא
לנער כהוגן את נפשי השוכן בתוכו, כאילו לנקות אותם את שניהם, את גופי ונפשי בו,
ולהזכיר להם וגם לי נשכחות מעיקות וכואבות מימים אחרים. 

ובבוקרו של המחרת, מוקדם, אחר לילה סהרורי נטול שינה, כשהשמש אך מפציעה, מבצבצת בינות
לענני אוקטובר הידועים, אלה שמופיעים כתזכורת קבועה לימי החורפים המתקרבים ובאים,
אני יוצא את ביתי ומשב הרוח של השחר הקריר משהו, מכה קלות על פני ומצנן את גופי.

ואני יוצא את ביתי בכל שנה באותו היום ממש, ונוסע מרחק שעת נסיעה אחת לפגוש אחר כך את
מעט חברי וחלקים מקרובי משפחתי, בכל שנה מחדש.

תמיד נסעתי למפגש השנתי הזה לבדי מאז ועד היום, משאיר שקט ברוחי לקראתו של המאבק
המתחולל כבר שנים ביני לבין נפשי, לא להכנע לצריבות הכאב שדומה כאילו אינן מפסיקות
לדמם, ובכל זאת להשכים ולצאת ולבוא ולראות ולא לשכוח בכל שנה מחדש.

אני זוכר איך בשמיני לאוקטובר, עוד לפני עלותו של השחר התעוררתי אחוז בעטה לשמע נקישות קלות על דלת בית ילדותי, אמא הייתה בחדרה, ישנה את שנת הלילה המעטה והקצרה שזכתה היא
להרדם בה בעיצומם של אותם ימי סערה, היא עדיין לא שמעה את הקולות, ואני אחוז פחד,
קפואה נפשי, לא זזתי ממיטתי מביט בין השמיכה המכסה את גופי ואת ראשי כמעט כולו,
מותיר פתח זעיר בלבד להציץ דרכו ולהביט אל דלת הכניסה לבית שניבטה מבעד לדלת חדרי
שלי, והם חזרו ונשמעו, הנקישות, הולכות וחוזרות ונשנות, מנוע מכונית מטרטר החונה
ליד הבית הדהד גם הוא ברקע, ודיבור של אנשים נשמע כמו לחישות מאחורי דלת הכניסה
לבית.

עד שאמא קצה, בהפתעה ובהלה, אצה בהיסוס אל עבר דלת הבית, שואלת במילים מפוחדות ורועדות:

״מי שם?״ קולה הצעיר של אישה נשמע שואל מעברה השני של הדלת: ״גברת בר?״

ואמא בקול כמעט חנוק: ״כן, מי שם?״

״מהצבא״ ענה הקול .

״מה קרה?״ שאלה בקול רועד מפוחדת... 

״צביקה״... ענה הקול, ואני, מיד כשנשמע שמו של אחי, גופי התכווץ כולו לתנוחת עובר מאולצת,
כיסיתי את ראשי כולו לגמרי, לא רציתי לראות וגם לא לשמוע, לחצתי את כפות ידיי אל
אזני בחוזקה, מנסה לאטום בכוח, ובכל זאת מותיר סדק קטן באזני הימנית על מנת שאולי
בכל זאת אוכל להאזין למשהו מן המתרחש בסערה הזאת גם כן.

היו אלה ימי מלחמה, והחדשות מן המרקע, ראיתי גם אני, לא בישרו נצחון זוהר שלנו על אויבינו
כמו פעם במלחמה ההיא כאשר עוד הייתי ילד קטן, אפילו אלי כנער צעיר כעת הצליחה
לחדור תחושת הסכנה הגדולה שבמלחמה הזאת, והיתה תחושת פחד שקט אך חודרנית, בלב כל
הנותרים מאחור, בזמן שכל האחרים גויסו באמצעו של ערב יום כיפור בתחושת חירום של
עדיפות עליונה.

אפילו אנחנו הצעירים נשלחנו בערבים לצעוק ברחובות העיר ״לכבות את האורות, לכבות את
האורות״ כלפי כל מי שהעז להדליק נורה שאורה הבליח מעט החוצה מבלי לכסותה לבל תראה,
שמא יהיו מטרות ברורות למטוסי האוייב שיינסו חלילה לתקוף.

הפחדים האלה נמהלו היטב עם החרדה מפני מי שעמד באותו הלילה מעט לפני עלייתו של השחר,
מאחורי הדלת של בתינו ושוחח עם אמא.

קולות מנעול הדלת הסובב על צירו, בצמוד לקול שיקשוק צרור המפתחות וצירי דלת הכניסה לבית
שחרקו משהו, הסגירו את פתיחתה.

מיד אחר כך שמעתי את אמא אומרת בקולה המרוסק:

״רק תגידו שהוא נפצע״... ורגע אחר כך נשמעה זעקתה הקוראת לשמיים: ״לא״...ארוך, ועוד
ארוך, כמו לא נגמר, שקרע את הדממה של אותו השחר לגזרים שהתנפצו לכל עבר, וכל
נסיונותי לאטום את אזני עוד יותר בכח לא הועילו, קריאתה של אמא חדרה את הכל וניפצה
באחת את השקט לרסיסים, ואת נפשי המגוללת מכווצת, מפוחדת בתוך גופי, על מיטת
נערותי.

אמא נותרה אז לבדה איתי בבית, אבא גויס שלשה ימים קודם למלחמה המתחוללת בהפתעה גמורה
בחזית הדרום, ואחי היה אז לוחם סדיר בחזית הצפון, ואני שהייתי צעיר עדיין למלחמה,
נותרתי לבדי עם אמא, על סף נערותי, צעיר בשנים בלבד.

אמא הייתה כלא הייתה החל מאותו הרגע, למחרת בעת שהיו רבים מתדפקים אל ביתנו, רובם
נשים, גברים מעטים, וחיילות וחיילים שהיו שם כל הזמן, ואמא הייתה בוהה אל חלל
האוויר כאילו מדלגת על פני כל הנוכחים או מביטה דרכם כמו היו שקופים, לוחצת יד רפה
ומאולצת למושיטים יד אליה, מהנהנת בראשה קלות מפעם בפעם, ובוכה, בוכה כל הזמן, בכי
חרישי ושקט שרק תווי פניה הקפוצות וידה המכסה אותם בחלקן, כאילו מסתירה בכך את
כאבה הפרטי שלה, אשר מבחינתה הוא איננו בכלל נחלת הכלל שבאו לנחמה, גם כאשר היו
נינוחים פניה לרגע קט והייתה נרגעת, היו דימעותיה ממשיכות וזולגות על פני לחייה,
והיא היתה מוחה אותם ביד לאה האוחזת אך בקושי ממחטה לבנה רווייה ולחה.

אבא חזר הביתה יום אחר כך, ואמא כאילו חיכתה לבואו בקוצר רוח שבור ועצוב, כשהגיע קמה
לקראתו והוא הלך לקראתה בצעדים איטיים, נפלו זה לזרועותיה של זו, הוא חיבק אותה
ואסף אותה איל חיקו, מנמיך ראשו אל ראשה בלי מילים, אמא שוב בכתה, הפעם אל כתיפיו
, והוא לא עצר את דימעותיו גם, כך דקות ארוכות.

ואני הייתי שם כל הזמן מביט נחבא משהו, מסתתר, כאילו בכך לא אצטרך להביט במראות, להמנע
מהם, ואולי בכך להמנע ולו במעט מהצער והכאב שחשתי בגלל לכתו של אחי.

עד שהגיע אבא הייתי מודאג וחושש לשלומה של אמא, הייתי כל
הזמן מגניב בזוית העיניים את מבטי לעברה בדאגה, וחש אליה לחבקה כשהייתה נתקפת בבכי
משתנק חסר מעצורים.

ואחר כך כשאבא חזר, נרגע משהו בי, כאילו מטיל אני עליו גם חלק מהאחריות לשמור עליה.

ואבא בימים הראשונים של האבל, היה מבטו לא חושף מאומה מרחשי ליבו, היה מביט סביב ושותף
לשיחות מספרות למנחמים על בנו שאיננו כבר. 

ישבתי אז בימי האבל אל שולחן הכתיבה בחדרי, זה ששימש אותי ולפני כן גם את אחי ללימודים,
והייתי משרבט בעט הכדורית שהיו לנו רבות כמוה כל מיני קשקושים על פני דפים רבים,
עיגולים, ריבועים, בצורות שונות, מעוקלים וישרים, אחר כך הייתי ממלא אותם בצבע
העט, קווים קווים כהים, מאחד את כולם ליחידת ציור אחת, והייתי לוחץ בכוח את העט
לדף, עד כי היה העט פעמים משחית את הדף ובוצע עליו חרכים. 

הייתי יושב בחדרי, משקיף בזווית העין אל עבר הכניסה לבית אל הבאים והיוצאים, וממשיך שעות
לצייר לדפים רבים, עד כלות הדיו בעט והחלפתו בחדש, וחוזר חלילה.

לוח השנה שהיה תלויי על הקיר מול שולחן הכתיבה, שהיו מצוינים בו החודשים, השבועות והימים
בשנה, דפים דפים, לכל חודש העמוד שלו, מחולק לשבועותיו, ומדגיש את ימיו, יום אחרי
יום.

ואני אז נטלתי את העט באחת הפעמים וסובבתי בעיגול מודגש את השמיני לאותו החודש, אוקטובר.

והדגשתי אותו חזור והדגש עיגול אחר עיגול, הפסקתי רק כאשר שרט העט קרע קל על פני הדף, סימן
לקרע הענק שאחז בנפשי שלי כשאחי הגדול הלך ממני זה עתה, מותיר את לבבי צרוב בצריבת
חיים כואבת ראשונה.

ובכל אותו הזמן הייתה דמותו של אחי עולה מחויכת כלפי כמו אז, כשהיינו יחד משחקים
בילדותינו, ואפילו בעת שהיה חוזר לחופשותיו מהצבא.

למרות בגרותו והבדל הגיל בינינו, היה אחי מעניק לי תמיד תחושת חברות שומרת כזאת
ומגוננת, והיה משתעשע איתי במשחקי כדורגל בכל הזדמנות, לעיתים היה יושב לידי
בחדרי ומסייע לי בלימודי המתמטיקה השנואים עלי, בהם היה הוא מומחה ומצטיין, היה
אומר לי: ״אל תפחד מהמספרים הם לא אוכלים, תתרכז ותדע״, שב והפציר בי שוב ושוב,
ואני היו קבצי המספרים והנוסחאות כמו לא שייכים לי, ומעולם לא אהבתי ללמוד אותם
ואף פעם לא התחברו זקיקי מוחי אליהם.

ובכל פעם שהיה אחי קולט ומבין את העובדה הזאת, היה מעלה לפני חיוך גדול על פניו ומפטיר: ״אין
דבר, תהיה טוב במשהו אחר״ כאילו, לשמחתי הגלוייה, היה מאשר הוא בכך לי לא להתאמץ יתר על המידה. 

ואבא זמן מה אחרי נפילת אחי, כמו השתתקה רוחו, אפילו דומה היה עם הזמן שקומתו הגבוהה שפפה,
מונמכת משהו נוכח כובדו של המשא שמוטל עליה, בהליכתו היה שורך את צעדיו לאט
כמו מאלץ את גופו לצעוד וללכת.

בלילות הייתה אמא פורשת מוקדם לחדרם, כמעט בלי מילים, לא לפני ארוחת הערב הקלה והקבועה
שהיינו שלושתינו יחד משתפים.

ואחר שצפו הם יחדיו שלובי ידיים בתכניות הטלוויזיה, בין לבין עיון בספר תורן שבחרו
לקרוא בו.

והייתה שם דממה זועקת קבועה כל אותו הזמן, עד כי הייתי חומק משם אל חברי כמעט בכל ערב
להיות במחיצתם ולהנעים מעט את זמני, מנסה בכך גם לברוח מהקינה הנוכחת של הורי, וגם
מעצבותי שלי על אובדנו של אחי.

הייתי שב הביתה מאוחר ככל שניתן, רק כדי לפגוש אז את אבא עדיין בחדר האורחים אחרי פרישתה של אמא.

אבא היה נותר שם לילה לילה בחדר האורחים, נופל לתרדמה שם, לא לפני שהייתי שומע את קול
ביכיו החרישי כמעט בכל לילה.

לא הייתי נרדם גם אני בעצמי עד שנדמו קולות השתנקותו, ידעתי אז כי נרדם, מותש גופו ונפשו
בו, לקראת הבוקר של אחרי כל לילה.

ואחי המשיך והופיע כל הזמן ניצב לידי מחויך בחיוכו הגדול כלפי כאילו גם עכשיו מאשר הוא
לי במבטו לא להיות נעצב על חסרונו, כמו לא מרפה, רוצה להיות נוכח איתי כל
הזמן, ואני לפעמים רציתי שילך מעט, ויניח לי לשכוח אותו ואת פניו וחיוכו, יניח לי
לשקוט ולהרגע לבדי, כאילו לא היה די בכך שהוא נעלם והלך כך בלי להגיד לי, אלא
שעכשיו חוזר הוא אלי כל הזמן, בלי הפסק ומערער את נפשי, מעורר את פחדי ואת הדאגה
הגדולה שאחזה בי להוריי בשל הליכתו הפתאומית.

אחר שסערת הימים שכחה מעט, נטלתי את העמוד ההוא מלוח השנה, עם התאריך המסומן בעיגולים
חרוטים על פניו, 8 אוקטובר, 1973, עטפתי אותו בניילון שיישמר, ומאז הוא הלך איתי
חבויי בארנקי תמיד לכל מקום ובכל זמן.

יום לפני גיוסי לצבא נתנה לי סבתא שקיק שטוח וקטן, ובתוכו בליל זרעי מזל מעורבבים במלח גס
ושום, שישמרו עליי בדרכי, אמרה לי, ואני מפאת הכבוד לרצונה של סבתי עטפתי את השקית
גם בניילון, אטום ככל שניתן, כדי למנוע מהריח החזק והחריף של הבליל הנודף ממנה
לזלוג החוצה לאויר העולם, וצירפתי אותה גם אל דף לוח השנה שהיה איתי כבר זמן מה,
מאז לכתו של אחי.

פעמים בנסיעה השנתית הקבועה לבית העלמין חשבתי עד כמה בר מזל הייתי לעומת אחי, אילו אך
הייתי גדול בשנים בודדות בלבד, אולי גורלי היה מזמן גם לי סוף דומה לזה שלו.

ובצבא התנדבתי למורת רוחם של הורי, לא לפני שסרבו שניהם בתוקף לחתום על טופס ההרשאה שלהם לכך, זה הנדרש מאח שכול אם רצה להתנדב כלוחם, ורק איומים שלי לעזוב אותם לנפשם
וללכת שכנעו אותם לעשות זאת בידיים רועדות הבוכות עדיין את אובדנו של אחי. 

ולחמתי בצבא היכן שרק יכולתי, היכן שאפשר היה להתנדב לקרב עשיתי זאת ראשון, כאילו התחכמתי
עם גורלי, מתגרה בו שייקח גם אותי, בדיוק כמו שלקח את אחי, בקרב, ובכך יפגיש אותי
איתו, ואז אולי בבואתו החיה והנושמת בקירבי כבר לא תזדקק להופיע לי בחלומי מחויכת,
כאילו אומרת אני עוד כאן, ולא אזדקק בכל שמיני באוקטובר להקיץ יותר מבועט באמצע
הלילה, בכל פעם מחדש.

אבל גורלי תעתע בי ולא נתן דרור לרצוני, ונשארתי כאן. אולי גם
בזכות שקיק המזל בעלת המלח והשום של סבתי, צמודה לדף לוח השנה עם התאריך החרוט על
פניו.

כל הזמן מאז לכתו של אחי, היו אמא ואבא כאילו צל מהלך לא באמת חי, היו מביטים במבט של ערגה
מחפשים אותו בי, מיעטו לדבר בינהם ואיתי, ונמנעו להגיע לפגישות חברים או משפחה מכל
סוג, היו הם כמו מתכננים את לכתם גם, אל בנם בכורם אהובם.

ואז, בוקר אחד במהלך שירותי שלי בצבא, מוקדם בבוקרו של השמיני לאוקטובר גם, 1978,
נתבקשתי לסור למשרדו של מפקדי, ואני מיד צייתתי לפקודה מתייצב שם, אולי מזמן לי
מפקדי עוד מבצע עלום ומסוכן, ההמולה שראיתי סביב לשכתו, חיילים וחיילות חלקם
לבושים במדי צוות רפואי ועוד רבים אחרים מאובזרי ציוד כאילו מביטים בי כולם אז
בתמיהה, אולי בחמלה.

וכל אלה לא עוררו אצלי שום חשד, או אפילו לא חשש, כך הייתה תכונה הומה תמיד ליד לשכת המפקד
לפני היציאה לשטח אל האימון המבצע או הקרב.

מפקדי אז קם לעברי באופן מפתיע וצעד אלי מושיט ידיו הפרושות לצדדים כאילו מבקש לחבק אותי,
ואז ידעתי כבר שבשורתו אלי הפעם לא טובה, אולי אפילו נוראית.

ובכל זאת לא חששתי או נרתעתי, כמו הייתי מאומן כבר מזמן לרגעים שכאלה, ניצבתי שם מצפה לגרוע מכל שיבוא.

אחר חיבוקו של מפקדי, נתבקשתי לשבת לצידו, ובכל אותה העת נכחו גם חיילים מהצוות הרפואי
שם.

ואז פתח הוא ואמר: ״הייתה תאונת דרכים קשה, להורים, הם בבית החולים ומצב שניהם לא טוב״

אז הזדרזו חיילי הצוות הרפואי לתמוך את גופי ולשאול אם ארצה תרופת מרגיעה, ואני בכלל
לא הייתי כבר איתם, בהיתי בחלל כמו לא מופתע או נרתע למשמע הבשורה, חפנתי את
פני ואת ראשי בין ידי לרגעים, השבתי להם שאני בסדר, ושאלתי ישירות את מפקדי:

״הם מתים נכון? הם לא נשארו בחיים?״ והוא
אישר את דברי בהינהון ראש עצוב.

ואני אז לא הופתעתי בכלל, כאילו ידעתי שהם מתכננים את סופם הזה גם, זה זמן, היה זה סופם
המוחשי, ואני ידעתי כבר מזמן שסופם כבר נקבע עם מות בנם בכורם, הוא אחי הגדול.

אחר כך סיפרו לי שהם נסעו בלילה לקראת שחר עם ריכבם, אולי אבא שנהג, נרדם, אמרו, ולא ציית
לתמרור עצור גדול ובוהק המוצב גאון לפני צומת מסוכנת, בדיוק באותו הזמן שמשאית
גדולה חלפה שם גם, והכתה באמצעו של ריכבם הקטן, מעיפה אותו עשרות מטרים קדימה
ומותירה אותם ללא רוח חיים במושבם בתוך המכונית המרוסקת.

חוקר התאונות ששוחחתי איתו כדי לדעת וללמוד על ריגעיהם האחרונים של אמא ואבא, התקשה
להסביר איך התחברו הם עם רכבם הקטן והמשאית, בדיוק ובעיתוי כה מושלם ומדויק עד כי
גרם למותם, ואני כבר ידעתי. 

והיום גם לאחר 40 שנים לנפילתו של אחי במלחמה ההיא, ופחות שנים מכך לנפילתם של הוריי אחריו
בלכתם אליו, אני עדיין קם ומתעורר בכל שנה באותו הלילה ממש, לפני עלות השחר,
השמיני לאוקטובר, בבעטה משהו מלווה בזיעה קרה, לבדי, ואמא ואבא לא מופיעים אצלי
יותר אף פעם, כאילו נמחקו מזיכרוני.

כך אני נוסע קודם לצומת הליכתם של הורי, עוצר שם לרגעים מביט אל הצומת המקיזה, שהפכה עם
השנים למחלף גדול, והתמרור ההוא עדיין ניצב שם, למטה בכביש הישן, כמו עד ראייה
יחידי להתרחשות של שחר השמיני באוקטובר בשנה ההיא.

ואחר כך אני חוזר על נתיבי לבית העלמין הצבאי לבקר שם את אחי, שם המתין קומץ קטן של חברים
ומשפחה.

הוא היה טמון בחלקה הצבאית מרחק הליכה קצר ממקום מנוחתם של אמא ואבא, אליהם צעדתי אחר כך בריטואל קבוע כמעט ללא מילים, ביחד עם קומץ החברים וקרובי משפחה הרחוקים שעדיין
זכרו.

כך כל שנה, וחלפו כבר 40 כאלה מאז לכתו של אחי, וגם 35 שנים להצטרפותם של אמא ואבא אליו.

ורק אחי עוד ניצב מולי כמעט כל יום ובעיקר בלילה מאז, בחיוכו הניצחי ממשיך להיות איתי,
צעיר ויפה אל מול בגרותי, זיקנתי, כמו מותיר לי להרפות, כאילו מאשר לי בכל זאת
להשאר כאן, כמו אומר: יש לי זמן, אני מחכה בסבלנות לתורך אחי, עד שתבוא גם אתה לכאן.