״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

ראשית הבהרה,

אני גר בהולנד, בחרתי לעבור לכאן עם משפחתי וילדי, לפני הרבה זמן, שנים, בעצם שמונה עשרה שנים, כבר אז ראיתי כיצד מוותרת עלי המדינה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא בו שרתתי כקצין, מיד בתום מחויבותי למדינה מכורח החוק, כבר אז הראתה לי המדינה את הדרך החוצה, בלי להניד עפעף.

כל זמן שהייתי בצבא הייתי יקיר, סמכו עלי, האמינו לי, שלחו אותי ואת חברי למשימות מסכנות חיים, ואני בנאמנות הייתי שם בשבילה, ורגע אחר כך הפכתי לשקרן על ידי אותה המדינה עצמה, די בכך שלא האמינו לדוחות המס שלי, די בכך שבכל שבכל מקום נדרשתי להוכיח את זכאותי ליחס, שוב ושוב,ואני בתמימותי חשבתי שכבר הוכחתי למדינה את נאמנותי, את חיי הייתי מוכן לתת עבורה.

ועכשיו כולם מעלים מן האוב את סיפור העוזבים והקושי של היום וכפיות הטובה של המדינה העכשוי כלפיהם, והצעירים האלה של היום לא יודעים, אבל זהו סימפטום מביש בן שנים, הנערים עשו את שלהם, חלקם יצאו מזה פצועים חלקים לא חזרו משם בכלל, אחרים הצליחו משהו, ורבים נזרקו לקו החזית של החיים בלי בושה על ידי המדינה, עכשיו אם לא נהרגתם ולא נפצעתם בגוף או בנפש, אתם לנפשותיכם, לבד...

והמדינה וקברניטיה מניפים אצבע משולשת כלפיכם, וזה לא חדש, ומי שאומר שזה חדש משקר לכם בעזות מצח, כך זה היה תמיד מזמן, והאמת היחידה היא שזה רק הולך ומתגבר.

צעירות וצעירים נהדרים,  בוגרי צבא ואוניברסיטה או סתם צעירים משוחררי צבא, אני אומר לכם ממרומי גילי וניסיוני: יורקים לכם בפנים בלי בושה, ולפעמים נדמה כאילו אין מה לעשות, זה מייאש, נכון, אני הלכתי ולקחתי את ילדי איתי,זמן מה אחרי הרצח ההוא שרצח גם משהו בתוכי גם,  

וכי הותירו לי ברירה אחרת ?

אני רוצה להתחנן לפניכם לא לנהוג כמוני, להשאר והלחם על דמותה של הארץ האהובה הזאת, אבל אני יודע שזו בקשה כמעט בילתי אפשרית.

בכל פעם שעלתה בדעתי המחשבה לחזור, ידעתי שאין לאן, הבוטות השתלטה על ארצי מולדתי יותר ויותר, עזות המצח הקומבינות של הקברניטים, הפריצות,רדיפת הבצע וחירחורי המלחמה, כל אלה קמים מולי כאילו אומרים בקול: אין, אין לאן לחזור, וזאת האמת העצובה והכואבת.