לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

מפי הכותב רון זכאי: ״סקרנות הינה חתירה בלתי מודעת ליצירה״ ״אווילים יפרשו נתינה אוהבת כחולשה טיפשית״ ״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

נפוחים.


 הרבה נפוחים מכל מעמד, ובעיקר נפוחי מעמד, נפחו בעוצמה מעוררת השתאות את רוע חימתם והשתלחותם אל עבר המהגרים, העוזבים, הנמושות, הבוגדים, הצעירים שקמו ועזבו,
אלה אשר הגביהו עוז ואמרו בקול שמאסו בממסד הבוטה והעלוב המקים עליהם רק חובות, דור אחר דור.
ורשימת החובות גדלה וגדולה:
וכך מיד ״כשהבוגדים״ הללו נולדים כאן, נדרשים הוריהם לתמוך בהם ולשלם עבורם מהרגע הראשון עבור החינוך לדרך ארץ ופטריוטיות, ומיד ביום נשימתם הראשון הונפק להם מספר תעודת הזהות שלהם, זה המתקתק כמו שעון שעולה הרבה עד לרגע הגיוס לצבא.
ומיד אחרי חובת הגידול והחינוך היקרה שהוטלה עליהם מוטלת עליהם עוד בהיותם נערים חובת הגיוס, שבאחת קוטעת את חדוות הבגרות והילדות ומוליכה אותם אחר כבוד ובאהבה רבה לצבא.
ואם הם יצאו משרות החובה הזה בשלום, וירצו לממש את זכותם ללמוד באוניברסיטה, תחול עליהם חובת תשלום שרובם לא יוכלו לעמוד בה, ואם חלילה ירצו לעבוד לקיומם, יכובדו במשכורות מינימום עלובות על פי חוק חובה, ותחול עליהם חובת מס בילתי נתפסת שתחסל להם כל סיכויי להשתכר בכבוד וגם ללמוד.
מיד אחר החובות הללו וכדי לשמור על בריאותם הבוגדים היורדים ייצאו גם למרכולים לקנות מעט מזון לקיים בהם את גופם, ויגלו ששיעור חובת המס העצום ותאוות הבצע של בעלי ההון המוטל על כל פריט שם, מייקר למוות גם את מזונם.

ורשימת החובות תופחת ותופחת, והם ישלמו מס רכישה, ומס קנייה, ומס ערך מוסף, ודמי אבטחה, ומס בלו, ומס ארנונה, ואפילו לא כולל שירות בסוף כל חשבון, ועמלות עושק לבנק, וביטוח חובה, ופרמיות חובת גניבה לחברות הביטוח, וביטוח רפואי חובה בלי סל תרופות מלא, ואפילו לא כולל את הטיפולים כדי להשאר חי, וטסט חובה לרכב, והון גנוב לתאגידי המיים שהוקמו למען הנפוחים שנופחים שיטנה על הבוגדים העוזבים,
ודי, כי אין כבר מקום בדף לרשימת החובות הכבדה והמחסלת שמטילה עליהם מולדתם, זוהי רשימת חיסול ממוקד לכל ילד ממוצע בן למשפחה ממוצעת רשימת חובות ארוכה שיכולה להמשיך עוד ועוד, ועוד.

ואת כל החובות המחסלים הללו הם ישלמו הבנים מכסף שהרוויחו בעבודה קשה, וכבר שילמו עליו כזכור מס הכנסה כחוק, במקור, עוד לפני שראו את משכורתם בעצמם.

ואם לרוע מזלם נולדו ״הבוגדים״בפריפריה אף אחד לא יספור אותם, ואם הוריהם לא עשירים בני עשירים כי אז דינם נחרץ למאבק קשה ומתיש לקיום, או לניסיון התקדמות במעלה סולם השחיתות שבמדינתם.

ובין לבין יקראו להם למלחמה קטנה פה ושם, ימי מילואים, ולא ישלמו להם טוב עבורם גם, ואם חלילה ייפגעו במלחמה או תפגע פרנסתם במלחמות למען מדינתם, תקום המדינה מיד רגע אחרי שתיקת התותחים, תרדוף אחריהם ותלחם בהם רק על מנת לא לשלם להם פיצויי או שיקום, או חלילה אפשרות חיים הוגנים אחרי שלחמו למענה, לפחות לא בקלות.

והנפוחים נופחים, והמנהיגות קהת חושים וקיצרת הראייה כבר שנים על גבי שנים, דומה כאילו לא רואים ולא מבינים, או שמא לא רוצים להבין שמשהו גדול כאן מסריח, ועוד מהראש.
והנפוחים קוראים להם יורדים ״ובכיינים״, והם לא מבינים שאלה הם בעצם הטובים שבטובים, אלה שלמדו לדעת שבארץ מולדתם רק לוקחים, ומשתדלים בהצלחה לא לתת בחזרה כמעט כלום.
והם ״הבוגדים״ היפים מטובי הילדים, הולכים ממולדתם, המונים מהם. 

וכשם שמנהיגנו העיוורים, לא מבחינים כבר חודשים באינתיפאדה בירושלים ועוד מעט גם בשטחים, מספרים לנו שאלו הם ״הפרות סדר״, כך אומרים לנו גם שהבוגדים היורדים הם ״שוליים מעטים״.

אבל לא כך הוא.
מולדתם ומנהיגיה משקרים בעזות מצח לכולם ואוטמים עיניים ואוזניים מפני האמת, הם רוצים להשאר נפוחים.
והאמת היא שההולכים מכאן הם רבים, ומספרם גדל וגדל מיום ליום, הם מחפשים, מתדפקים על שגרירויות העולם בהמוניהם כמעט כולם (אם הם רק יכולים) וגם מוצאים הרבה פינות של יושרה ושקט במקומות אחרים, אפילו שזה לא ליד המשפחה והחברים.

ומדינות העולם, הזרות, פותחות דלתות ומקבלות אותם בזרועות פתוחות, ומסמנות להם בשקט, בואו לכאן ותקבלו הגינות, יושרה, צדק ואמינות מנהיגותית, כאילו מדינות העולם ומנהיגיהם בניכר רואים את היופי הענק מלא הכישרון היצירתיות והאומץ הטמון דווקא בילדים שלנו, של מולדתינו, הם בניכר מבחינים בכל היופי הזה של הילדים שלנו, אותו היופי שמנהיגינו שלנו לא מסוגלים לראות או לזהות ממטר.
(אלא אם ״דפקו״ אקזיט מלא בצע מס, או זכו בפרס נובל בניכר)
ומתמלאים המנהיגים והמולדת בנפיחות בוטה מלהגת ומשתלחת כלפי הבנים היפים האלה, ״הבוגדים״, העוזבים.

והנפוחים העלובים הללו לא רואים, כי על מנת לראות יופי מכל סוג, הם צריכים להיות יפים בעצמם, והנפוחים לא רק שאינם יפים, הם מכוערים והתלהמותם מכוערת עד כדי ביעות.

עוד מעט ומכורתנו תהיה מגדלים מגדלים של פאר בגוש דן ריקים מאדם, כי לבעליהם היה כסף ללכת מכאן, וליד המגדלים בשכונות הקטנות של הקטנים ישארו כמו לעד כל האחרים שלא צלחו את המאבק הקיומי שהנחיתה עליהם מולדתם מיום היוולדם, וכן, כמעט שכחתי, גם בני ברק והחרדים, הם ישארו, ועוד קמצוץ של אחרים, וכמובן אחינו הערבים.

ובחזון אחרית הימין והימים תהיה ארץ הקודש בגוש דן ובשטחים, וממשלה זרה בה, ומנהיגים לא יהודים, כי כל השאר ילכו משם, וכל העלובים היום יתנפחו וינפחו וינבחו את שינאתם כלפי ״הבוגדים״ העוזבים, עד כי לא ישכילו לראות שהעוזבים הם רבים, מאוד רבים, המונים, ובעוד עשרים אולי שלושים או חמישים שנים הם וזרעיהם לא ישובו למולדתם יותר, והמונים יצטרפו אליהם בתפוצות העולם, והמנופחים יצרחו את התלהמותם ולא יעשו היום, מיד כבר עכשיו, כלום, שום דבר,  כדי קודם לראות את האמת, להבחין ביפים והטובים ההמונים הצעירים שהולכים מכאן, כאילו רק לרגע, אבל בעצם עבור רבים מהם  לתמיד.    
לקטע המלא...
נכתב על ידי רון זכאי -רז , 24/10/2014 12:05   בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ערווה


כשחבר מכל סוג נוטש אותך, וגרוע מכך, חוצה את הקווים לחבק את אויביך/יריבך, הוא אינו יכול להצדיק בשום דרך את מעשהו הנבזה, אלא על ידי הפיכה לשונא מר מנוכר ואכזר.


בכך הוא מנסה להסתיר את ערוות מעשיו הבוגדניים.


אבל חרפת מעשהו תרדוף אותו גם אם לא יודה בכך, עד יום נשימתו האחרון.


גם אם ישכיל לחזור בו לבקש מחילה, תמיד תעטה עננה שחורה של בגידה על פני נפשו, היא לא תטהר אף פעם.

נכתב על ידי רון זכאי -רז , 22/10/2014 00:49   בקטגוריות אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מנפה את האורז.


מנפה את האורז הייתה סבתי.

הייתה ישובה כולה ריכוז ומבטה ממוקד עת שתי עיניה כמו היו יוקדות אל עבר המגש רוויי האורז הלבן, מגש גדול, עגול מלא בלובן, מתגלגל, מסתובב על פני שולחן העץ במטבחה הקטן.
קצות אצבעותיה בימין היו מכות בו במגש ברכות כדי שימשיך את סיבובו הקל בעוד שאצבעות יד השמאל היו בוחשות בעדינות באורז הגדוש על פניו, ואלה אצבעות השמאל, היו ממתינות מעט עד שגם אצבעות הימין יצטרפו לשמאל, ויחד ילקטו בין פתיתי האורז את אלה הפגומים שביניהם.
ופתיתי האורז הפגומים היו מעט חומים, כאילו הוכתמו בפגימותם, היו מתפתלים בינות לפתיתי האורז הלבנים, כאילו מתחבאים, שמא קצות האצבעות הבוחנות יגלו אותן, וילקטו אותן באחת ובמהירות אל מחוץ ללבנים הבוהקים.
הייתי אני מביט בסבתא בהשתאות, כמו מהופנט מקצב הניפויי,
כאילו משתומם מהמיומנות המיוחדת בין אצבעות ידיה העדינות לבין עיניי התכלת היוקדות שנרתמו ביחד למעשה הנקיון.
ופתיתי האורז המוכתמים בפגימותם לא היו נראים בעת שהמגש התמלא באורז עוד לפני הניפויי, ולא ניתן היה להבחין בהם, הם היו כאילו מעטים מאוד וחבויים בינות לפתיתי האורז הלבנים הבוהקים, כאילו לא היו שם.
אט אט הוציאה סבתא את המוכתמים אחד אחד, עד אחרוני החבויים, אט אט התקבצו הפגומים נערמים לקערית ליד המגש המתנועע בקלילות, ובכל רגע, נוסף עוד מוכתם ועוד פגום אל הקערית עד כי היא התמלאה בהם והם היו כל כך רבים, המונים של פתיתים מוכתמים ופגומים שהיו אך לא מזמן כמו לא נראים, כשהיו מסתתרים בינות לבוהק הפתיתים הלבנים.
״כמה הרבה חומים״ אמרתי בהתפעלות ילדותית משהו לפני סבתי שהייתה ממוקדת בעבודתה בחרדת קודש. 
והיא תוך כדי המשך הניפויי בריכוז מוחלט ובטיבעיות למודת חיים ונסיון, השיבה לי, ברצינות מלאה וללא חיוך, כמו דאגה שמא הריכוז המלא שלה בעבודת הניפויי לא יתקלקל, שמא חלילה תחמיץ את אחד הפגומים המסתתרים.
כך היא אמרה בקולה הנינוח: 

״כמו בחיים, כמו בחיים, בני האדם הם פתיתי האורז, ילדי, הרבה  הרבה בהם פגומים ומוכתמים מתחבאים בין החיים, צריך למצוא אותם ולנקות, להשליכם מחוץ לחיים הרגילים כדי שלא יכתימו את האחרים, כדי שלא יפגעו באיש״ 

סתמה סבתא ולא פירשה.

ואז בילדותי הייתי כה מתפעל ממיומנות הניפויי שהפגינו עיניה היוקדות של סבתא בשילוב עם אצבעות ידיה הענוגות, עד כי לא הבנתי, ואפילו לא ידעה דעתי בתמימות ילדותי, את משמעותן של המילים של סבתא אז ביום שניפתה את האורז. 
עד היום. היום ממרום גילי הבנתי.
נכתב על ידי רון זכאי -רז , 16/10/2014 23:35   בקטגוריות אופטימי, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסימפטום.


הסימפטום המדאיג של תרבות השיח בחברה הישראלית, וכל הפוליטיקאים, המנהלים, השוטרים, הרמטכ״לים, ורבים אחרים, המנהלים תרבות שיח וחברה על בסיס של תן וקח בלבד הינם בבואה של החברה הישראלית בכללותה.

ראו ״סכינאים״ בכנסת, בהסתדרות, במשטרה, בפרקליטות, בצבא, במערכת המשפט, ובעצם בכל ארגון כלשהו במדינת ישראל בין אם הארגון הוא: ציבורי, או פרטי, או תאגידי, או קואופרטיב, או אגודה, והרשימה ארוכה, עד כי היא מגיע לתרבות שיח בין שכנים, חברים, ובני משפחה.

הכל מושתת על תרבות נחותה ובזויה המבוססת כמעט תמיד על תנאי יסודי אחד : ״תן וקח״ , תן תקבל, לא תתן, לא רק שלא תקבל, נכה אותך עד ״זוב דם״.  

הנאמנות החברית האידיאולוגית והמצפונית נעלמו כמעט לחלוטין בחברה הישראלית, והכל תמיד : ״כשר אבל מסריח״.

יש רבים שחיים חיי בגידה כדבר של מה בכך, כאילו כלום, כאילו  אומרים: ״כולם כאלה, אז גם אני חייב להיות כזה״.

והם ״תוקעים״ סכיני בגידה ללא מצפון ולב בחברים, בקולגות, בשותפים, בבני משפחה, הכל לפי הצורך והאינטרס האישי בלבד.

הם לא יודעים ויתור, הם לא יודעים נתינה לשם נתינה בלי צורך לקבל משהו בתמורה לה.

עבור אלה, כל נתינה שלהם מכל סוג כרוכה ״בתשלום״ כזה או אחר פעם בעתיד. והם תמיד יודעים ״לזכור״ ״ולהזכיר״.

ואם לא ישלמו להם המקבלים עבור נתינתם, תהיה להם בכך עילה מספקת לנטוש, לבגוד, לחצות את הקווים מלאי חימה ושינאה יוקדת כאילו מעולם לא חצו את הקווים בבגידה עלובה.

כשחבר מכל סוג נוטש אותך וחמור מכך, חוצה את הקווים לחבק את אויביך/יריבך, הוא אינו יכול להצדיק בשום דרך את מעשהו הנבזה, אלא על ידי הפיכה לשונא מר מנוכר ואכזר.

בכך הוא מנסה להסתיר את ערוות מעשיו הבוגדניים.

אבל חרפת מעשהו תרדוף אותו גם אם לא יודה בכך, עד יום נשימתו האחרון.
גם אם ישכיל לחזור בו ולבקש מחילה, תמיד תעטה עננה שחורה של בגידה על פני נפשו, היא לא תטהר אף פעם.


נכתב על ידי רון זכאי -רז , 5/10/2014 18:41   בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, מפגשי ישרא-בלוג  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  רון זכאי -רז

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , זכויות אדם , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרון זכאי -רז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רון זכאי -רז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)