| 2/2014
 האזינו לשתיקות
שעה ארוכה האזין לדברי, אך לא עצר ברוחו להאזין גם לשתיקתי. כי הנה בנקודה זו, יש לי הרבה מה לשתוק.
- פרידריך ניטשה
{ מתוך הספר "לגנאולוגיה של המוסר" }
האזינו לשתיקות, הן מלמדות תמיד, האזינו.
| |
דיברתי עם אלוהים
דיברתי עם אלוהים, והוא לא ענה לי.
דיברתי איתו לפני שנים, דיברתי גם היום,
דיברתי איתו בלילה, ניסיתי גם ביום,
דיברתי עם אלוהים, והוא לא ענה לי.
שאלתי את אלוהים שאלה, והוא לא השיב לי,
שאלתי אותו שוב אתמול, שאלתי שלשום,
שאלתי אותו גם כל הלילה, וגם כל היום,
שאלתי שאלה, והוא לא השיב לי.
שרתי לו שיר לאלוהים, והוא לא שר לי,
שרתי לו שירים, וגם כן ניגנתי ניגונים,
שרתי בקול גדול, גם בשקט מבפנים,
אפילו ניגנתי לו אותי, והוא לא ניגן לי.
הלכתי לבקר את אלוהים, כל הדרך הלכתי,
נקשתי על דלתו, והוא לא פתח לי,
קראתי לו בשמו, הייתי בביתו שלו,
והוא לא היה שם, אלוהים שם לא נענה לי.
כרעתי על בירכיי לפני אלוהים, התחננתי,
חיכיתי שישוב, שיענה, שיחבק אותי איתו,
והוא, כאשר נדמה היה לי, כאילו הוא עונה לי,
אז...אלוהים כמו לחש לי: ״לך לך, עוד לא...״
ואני עוד כאן מחכה לו, לאלוהים שלי,
אני עדיין מדבר איתו, אומר לו דברים, לפעמים,
והוא לא עונה לי, עדיין לא עונה לי, אלוהים,
ואני מחכה לו שיענה לי, מחכה בשקט לתורי.
| |
חבר אתה חסר.
חבר, דווקא עכשיו אתה חסר...
ממרום גילי וניסיוני היום אני כבר יודע, חברות אמיתית לא קיימת, איננה אפשרית, פשוט איננה, וכל מי שיגיד אחרת או יגונן על מעמד החבר בליבו הוא פשוט חד וחלק, משקר.
כי בחברות לב של אמת שאני יודע ומכיר בכל נימי נפשי, צריך להיות חבר בלי גבולות והתניות, לשכב על הגדר למען החבר, לתת ולוותר משלך למען החברות והחבר, בלי תנאים או כעס, בלי פניקה או שאלות, ובעיקר ובמיוחד ברגעי האמת הקשים, יש לשמור להגן בגופך אם צריך על מי שמוגדר בלב שלך באמת ״חבר״, לפעמים נדמה לנו ואנחנו חושבים שיש כאלה מעטים, בודדים, יחידים, ועד מהרה, במוקדם או במאוחר נוחלים אכזבת נפש כואבת.
כי הרי חבר הוא לא אח, כי ״חבר לב״ הוא הרבה יותר, הוא קרוב יותר, יודע יותר, מבין יותר, אין בו קינאת אח, הוא שם, הוא צריך להיות שם תמיד, בדיוק כפי שאתה מאמין באמת שאתה תהיה שם עבורו, עד הסוף, עד כלות, לא לנטוש, לא לעזוב, אף פעם, בשום מקרה, לעולם.
זה מה שאני חושב ומאמין בו במלוא נימת ליבי.באמת.
כמה כואב לגלות פעם אחר פעם, במהלך של עשרות שנים, בכל פעם מחדש, עם מגוון רב של בני אדם, ״חברים״ מכל הסוגים והמינים, שהחברים האלה, כולם, הם בליבם בעצם לא, וברגע המפלה, או אפילו עוד לפני, ביום שיתגלה סימן קל של מכשול או קושי, ינטשו ויעברו לצד השני של מתרס החיים שלך, ואפילו יחבטו בך בעוצמה כמו אחרון האויבים, בעיתויי עלוב, יכו ללא רחם, בלי בושה, ואפילו יאמינו אמונה מלאה שהם צודקים.
או שמא אני טועה ? והם ...
לא יודע.
| |
 ישראל קומבינה.
אני פונה בפנייה נרגשת לציבור הרחב לסייע לחולה הסופני: ״ישראל קומבינה״, המאושפז בהדסה בקריסת מערכות מוחלטת, והוא זקוק בדחיפות לתרומת מערכות להשתלה. החולה מאויים על ידי העולם התחתון, השוטר שהופקד על שמירתו נרדם בשמירה, הצוות הרפואי שלו ברח, מדינתו חמסה אתו והוא עני על סף מוות ודאי. האיברים הדרושים להשתלה: מנהיגות, יושרה, טוהר מידות, תרבות שיח, אהבת חינם. מדובר בפיקוח נפש של ״ישראל קומבינה״ כל תרומה תתקבל בברכה ועשויה להציל חיים ממש.
| |
שם החולה: ישראל קומבינה.
״שמור לי ואשמור לך״
זאת אינה אימרה סתמית, זוהי תרבות מושרשת בארץ הקודש שלנו מימים ימימה, מזמן מזמן, היום היא נורמה, שמור לי, תן לי, ואשמור לך, ואתן לך... בכל התחומים בכל הרמות הפכה התרבות הזאת לנורמה קבועה וממשית ומציאותית בישראל, ומי שנוהג על פיה, מסתדר, ולא מבין מה כאן לא בסדר ? ומי שלא נוהג על פיה ? מת על מזבח העוני וחוסר הצדק, או עוזב כל עוד נפשו בו. כדי להמחיש בואו נעבור מחלקה מחלקה בארץ הקומבינות ונמצא דוגמאות אין ספור לתרבות הנלוזה הזאת. ואתחיל דווקא במערכת המשפט, זאת האמונה על הצדק ועל הגנת העם והאזרחים, איך מתמנים שם שופטים לכל המערכת ובעיקר לעליון ? על ידע חונטה בכירה שרק מקורביה, ואלה שנתנו לה, יכולים להכנס למועדון הזה, והיא מערכת המשפט רקובה, חסרת שכל ישר, ורודה באזרחים עליה היא אמונה להגן בפסיקות הזויות (דפנה ליף) וסוגרת על סורג ובריח את דלתות בית המשפט בפני כל מי שאינו ״סלב״ או עשיר, או שרכש מאכר או משפטן בוטה ורודף בצע להגן עליו, כל זאת באמצעות שופטים חסרי שכל ומזג שיפוטי במקרה הטוב, ומושחתים לכאורה במקרה הרע. נעבור לנשיא, זה שהוא לכאורה תפקיד סימלי בלבד, והוא רק של העם, והוא א-פוליטי, הוא נבחר על ידי חונטה של פוליטיקאים שחיים בחיי היום יום הסדורים שלהם על פי אמת המידה של שמור לי ותקבל, ואין סיכויי שייבחר לשם מי שבאמת ראויי לכך על פי אמות מידה של יושרה ואמינות. ואיך תתמנה לדירקטור, או למנהל בית חולים, או למשרה ציבורית נעלה בלי שתהיה מעורבב היטב בשיטה הזאת ? חבל על הזמן והמאמץ לחשוב על תשובה סבירה, פשוט כי אין לך שום סיכויי ! טובת הציבור המדינה המקצועיות והיושרה אינם פקטור בתרבות הזאת, הכל בנויי על תן וקח, כמו אחרון סוחרי הסוסים, כמו שוק התחמנות והקומבינות, שמור לי, ואתן לך, כל התרבות הישראלית בנויה כך, זה כבר מושרש עד אחרון האזרחים, שנים. יש לך בעייה כלשהי ? זקוק לעזרה ? באיזה מוסד, או בבית משפט, או במס הכנסה, או במשטרה, או בבית ספר עם המורים, או ברכישת נכס, או במנהל, או ברשות המיים, או בחברה קדישא, או ברבנות,או בכרטיס למכבי, או בנמל, או לבילוי באילת, או לאשראי בבנק, או לכרטיס אשראי, או במשרד הרישוי, או במשרד הפנים, או בנמלים, או להנחה כלשהי, או רחמנא ליצלן צריך לחסל מישהו, ללמד מישהו לקח, לגבות חוב, לעקוץ, הכל הכל אפשרי כאן בארץ הקודש, הכל... אפשר להמשיך, הרשימה אין סופית, באמת, יד על הלב, כולם יודעים שזה נכון, וכך הוא ! ״שמור לי ואשמור לך״, ״שלם לי ואסדר לך״, לכל עניין ודבר בארץ קודש הקומבינות הזאת , יש לך בעייה ? יש לך קושי ? אין בעיה יקומו מיד ללא קושי עשרות קומבינטורים לסדר לך מה שרק תרצה, או בגלל שאתה מעורבב איתם טוב, או משום שאתה פשוט משלם טוב. וכך הכל הופך מסריח, מושחת, עלוב כל כך, ראש הממשלה ידאג לאנשיו באישורה של רעייתו, יתחמן, יקמבן, ושריו מלככי הפינכה אחריו, חברי הכנסת אחר כך, היועץ, המבקר, המפכ״ל, השופטים, השוטרים, מנהלי בתי חולים, ראשי ערים, ועדי עובדים, ועדי בתים, שכנים, איש לרעהו, חבר לחברו, עד אחרון האזרחים, כולם נושמים את התרבות הבזוייה הזאת, הם לא יודעים אחרת כבר עשרות שנים, ככה לימדו אותם, זה מה שהם ראו זה מה שהם מבינים, הם לא יודעים אחרת. ולכן תמיד לא יבינו, ביבי, שטייניץ, היועץ, המבקר, חסן, ארביב, הירשזון, קצב, עד אחרון האזרחים: מה כאן לא בסדר ? מה כאן לא תקין ? הרי כך נוהגים כולם, למה להלין עלינו ? אנחנו כמו כולם, החל בראש וכלה בזנב. ואף אחד כבר לא מאמין למנהיגיו, ואף אחד כבר לא מאמין לחברו, ואף אחד כבר לא מאמין לאף אחד, האמת בריקבון הזה היא אף פעם איננה אופציה, הבוז ההדדי, הבוטות, ההתנשאות ההתלהמות, הם תמיד המנצחים העלובים. החברות, היושרה, הטוהר, תרבות השיח הם המפסידים, תמיד. דרושה מהפיכה חינוכית, תרבותית, מנהיגותית במדמנה הזאת הקוראת לעצמה מדינה, דרושים אומץ, מנהיגות, יושרה ונחישות על מנת לשנות משהו כאן, ובעיקר דרושים סבלנות וזמן, זמן רב, על מנת להבריא את הרקוב כל כך, שדומה כי לפעמים החולה הזה, ישראל קומבינה, הוא חולה סופני ורק נס רפואי יכול למנוע את גוויעתו אל חורבן הבית השלישי.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רון זכאי -רז