לפעמים נדמה הכל כמו מתרסק,
בנפילה חופשית הכל כמו נופל,
והאויב מביט, כמו צוחק,
את כוחותי לאה, אני עוד משדל,
וקול נפשי כמו הלום שותק,
ממתין ומחפש גואל.
ובסוף כל רתק, מחשבה,
מתכווץ הלב וכל הגוף,
הומה היא נהמת הסערה,
תשו נימי גופי, כמו בסיגוף,
עד כי נפשי בי כמו גערה,
״קום כבר, נסוק, תעוף״.
אז, בשארית כוחות אקום,
גורר רגלי, מוכות מעייפות,
אפרוש כפיי אל היקום,
ניצב גופי זקוף קמעה מלא לאות,
אל העולם יזעק קולי, עצום,
אני נקי, כולי צחות.
ואז כמו בחלום, הכל יעוף,
כמו שב כוחי למלוא קיטור,
ולא אפסיק עוד, ואני באל עטוף,
וזה, שר לי בקולות כינור,
והכיבוש כולו יהיה מואר, שטוף,
בשמש טוב, ממש כמו אור.
ולא אביט עוד לאחור,
והאויב הלום יביט, לא מאמין,
כשיבחין בזקיפותי כמו זרקור,
ואנכי אביט בו במבט עדין,
הלמות ליבי שמחה לקראת האור,
לא אכה במזנבי, אוותר לו, לא אלין.
בנפול הכל פתע בהבזק,
לא תיפול נפשי אל המבוכים,
אאסוף כוחות אל מיכל רוחי הריק,
אביט מתחתיות התהום הנמוכים,
איישיר מבט אל הפסגות, ללא הפסק,
ואז, ארחף מן התהומות אל הגבהים,
אל מול פניהם הנדהמים,
של האויבים, המשתלחים, העלובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רון זכאי -רז