״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

ולו במעט.

בדיוק באותו הלילה שבין השביעי לשמיני באוקטובר, כל פעם מחדש, אני קץ לפתע משנתי וקוטע
באחת כל חלום או מחשבה שהיו עדיין מוחשיים במוחי הקודח בטרדות החיים של יום
האתמול.

זיעה קרה עוטפת את פניי את ראשי וצווארי, וצמרמורת גוף מטלטלת אוחזת בגופי כאילו מנסה היא
לנער כהוגן את נפשי השוכן בתוכו, כאילו לנקות אותם את שניהם, את גופי ונפשי בו,
ולהזכיר להם וגם לי נשכחות מעיקות וכואבות מימים אחרים. 

ובבוקרו של המחרת, מוקדם, אחר לילה סהרורי נטול שינה, כשהשמש אך מפציעה, מבצבצת בינות
לענני אוקטובר הידועים, אלה שמופיעים כתזכורת קבועה לימי החורפים המתקרבים ובאים,
אני יוצא את ביתי ומשב הרוח של השחר הקריר משהו, מכה קלות על פני ומצנן את גופי.

ואני יוצא את ביתי בכל שנה באותו היום ממש, ונוסע מרחק שעת נסיעה אחת לפגוש אחר כך את
מעט חברי וחלקים מקרובי משפחתי, בכל שנה מחדש.

תמיד נסעתי למפגש השנתי הזה לבדי מאז ועד היום, משאיר שקט ברוחי לקראתו של המאבק
המתחולל כבר שנים ביני לבין נפשי, לא להכנע לצריבות הכאב שדומה כאילו אינן מפסיקות
לדמם, ובכל זאת להשכים ולצאת ולבוא ולראות ולא לשכוח בכל שנה מחדש.

אני זוכר איך בשמיני לאוקטובר, עוד לפני עלותו של השחר התעוררתי אחוז בעטה לשמע נקישות קלות על דלת בית ילדותי, אמא הייתה בחדרה, ישנה את שנת הלילה המעטה והקצרה שזכתה היא
להרדם בה בעיצומם של אותם ימי סערה, היא עדיין לא שמעה את הקולות, ואני אחוז פחד,
קפואה נפשי, לא זזתי ממיטתי מביט בין השמיכה המכסה את גופי ואת ראשי כמעט כולו,
מותיר פתח זעיר בלבד להציץ דרכו ולהביט אל דלת הכניסה לבית שניבטה מבעד לדלת חדרי
שלי, והם חזרו ונשמעו, הנקישות, הולכות וחוזרות ונשנות, מנוע מכונית מטרטר החונה
ליד הבית הדהד גם הוא ברקע, ודיבור של אנשים נשמע כמו לחישות מאחורי דלת הכניסה
לבית.

עד שאמא קצה, בהפתעה ובהלה, אצה בהיסוס אל עבר דלת הבית, שואלת במילים מפוחדות ורועדות:

״מי שם?״ קולה הצעיר של אישה נשמע שואל מעברה השני של הדלת: ״גברת בר?״

ואמא בקול כמעט חנוק: ״כן, מי שם?״

״מהצבא״ ענה הקול .

״מה קרה?״ שאלה בקול רועד מפוחדת... 

״צביקה״... ענה הקול, ואני, מיד כשנשמע שמו של אחי, גופי התכווץ כולו לתנוחת עובר מאולצת,
כיסיתי את ראשי כולו לגמרי, לא רציתי לראות וגם לא לשמוע, לחצתי את כפות ידיי אל
אזני בחוזקה, מנסה לאטום בכוח, ובכל זאת מותיר סדק קטן באזני הימנית על מנת שאולי
בכל זאת אוכל להאזין למשהו מן המתרחש בסערה הזאת גם כן.

היו אלה ימי מלחמה, והחדשות מן המרקע, ראיתי גם אני, לא בישרו נצחון זוהר שלנו על אויבינו
כמו פעם במלחמה ההיא כאשר עוד הייתי ילד קטן, אפילו אלי כנער צעיר כעת הצליחה
לחדור תחושת הסכנה הגדולה שבמלחמה הזאת, והיתה תחושת פחד שקט אך חודרנית, בלב כל
הנותרים מאחור, בזמן שכל האחרים גויסו באמצעו של ערב יום כיפור בתחושת חירום של
עדיפות עליונה.

אפילו אנחנו הצעירים נשלחנו בערבים לצעוק ברחובות העיר ״לכבות את האורות, לכבות את
האורות״ כלפי כל מי שהעז להדליק נורה שאורה הבליח מעט החוצה מבלי לכסותה לבל תראה,
שמא יהיו מטרות ברורות למטוסי האוייב שיינסו חלילה לתקוף.

הפחדים האלה נמהלו היטב עם החרדה מפני מי שעמד באותו הלילה מעט לפני עלייתו של השחר,
מאחורי הדלת של בתינו ושוחח עם אמא.

קולות מנעול הדלת הסובב על צירו, בצמוד לקול שיקשוק צרור המפתחות וצירי דלת הכניסה לבית
שחרקו משהו, הסגירו את פתיחתה.

מיד אחר כך שמעתי את אמא אומרת בקולה המרוסק:

״רק תגידו שהוא נפצע״... ורגע אחר כך נשמעה זעקתה הקוראת לשמיים: ״לא״...ארוך, ועוד
ארוך, כמו לא נגמר, שקרע את הדממה של אותו השחר לגזרים שהתנפצו לכל עבר, וכל
נסיונותי לאטום את אזני עוד יותר בכח לא הועילו, קריאתה של אמא חדרה את הכל וניפצה
באחת את השקט לרסיסים, ואת נפשי המגוללת מכווצת, מפוחדת בתוך גופי, על מיטת
נערותי.

אמא נותרה אז לבדה איתי בבית, אבא גויס שלשה ימים קודם למלחמה המתחוללת בהפתעה גמורה
בחזית הדרום, ואחי היה אז לוחם סדיר בחזית הצפון, ואני שהייתי צעיר עדיין למלחמה,
נותרתי לבדי עם אמא, על סף נערותי, צעיר בשנים בלבד.

אמא הייתה כלא הייתה החל מאותו הרגע, למחרת בעת שהיו רבים מתדפקים אל ביתנו, רובם
נשים, גברים מעטים, וחיילות וחיילים שהיו שם כל הזמן, ואמא הייתה בוהה אל חלל
האוויר כאילו מדלגת על פני כל הנוכחים או מביטה דרכם כמו היו שקופים, לוחצת יד רפה
ומאולצת למושיטים יד אליה, מהנהנת בראשה קלות מפעם בפעם, ובוכה, בוכה כל הזמן, בכי
חרישי ושקט שרק תווי פניה הקפוצות וידה המכסה אותם בחלקן, כאילו מסתירה בכך את
כאבה הפרטי שלה, אשר מבחינתה הוא איננו בכלל נחלת הכלל שבאו לנחמה, גם כאשר היו
נינוחים פניה לרגע קט והייתה נרגעת, היו דימעותיה ממשיכות וזולגות על פני לחייה,
והיא היתה מוחה אותם ביד לאה האוחזת אך בקושי ממחטה לבנה רווייה ולחה.

אבא חזר הביתה יום אחר כך, ואמא כאילו חיכתה לבואו בקוצר רוח שבור ועצוב, כשהגיע קמה
לקראתו והוא הלך לקראתה בצעדים איטיים, נפלו זה לזרועותיה של זו, הוא חיבק אותה
ואסף אותה איל חיקו, מנמיך ראשו אל ראשה בלי מילים, אמא שוב בכתה, הפעם אל כתיפיו
, והוא לא עצר את דימעותיו גם, כך דקות ארוכות.

ואני הייתי שם כל הזמן מביט נחבא משהו, מסתתר, כאילו בכך לא אצטרך להביט במראות, להמנע
מהם, ואולי בכך להמנע ולו במעט מהצער והכאב שחשתי בגלל לכתו של אחי.

עד שהגיע אבא הייתי מודאג וחושש לשלומה של אמא, הייתי כל
הזמן מגניב בזוית העיניים את מבטי לעברה בדאגה, וחש אליה לחבקה כשהייתה נתקפת בבכי
משתנק חסר מעצורים.

ואחר כך כשאבא חזר, נרגע משהו בי, כאילו מטיל אני עליו גם חלק מהאחריות לשמור עליה.

ואבא בימים הראשונים של האבל, היה מבטו לא חושף מאומה מרחשי ליבו, היה מביט סביב ושותף
לשיחות מספרות למנחמים על בנו שאיננו כבר. 

ישבתי אז בימי האבל אל שולחן הכתיבה בחדרי, זה ששימש אותי ולפני כן גם את אחי ללימודים,
והייתי משרבט בעט הכדורית שהיו לנו רבות כמוה כל מיני קשקושים על פני דפים רבים,
עיגולים, ריבועים, בצורות שונות, מעוקלים וישרים, אחר כך הייתי ממלא אותם בצבע
העט, קווים קווים כהים, מאחד את כולם ליחידת ציור אחת, והייתי לוחץ בכוח את העט
לדף, עד כי היה העט פעמים משחית את הדף ובוצע עליו חרכים. 

הייתי יושב בחדרי, משקיף בזווית העין אל עבר הכניסה לבית אל הבאים והיוצאים, וממשיך שעות
לצייר לדפים רבים, עד כלות הדיו בעט והחלפתו בחדש, וחוזר חלילה.

לוח השנה שהיה תלויי על הקיר מול שולחן הכתיבה, שהיו מצוינים בו החודשים, השבועות והימים
בשנה, דפים דפים, לכל חודש העמוד שלו, מחולק לשבועותיו, ומדגיש את ימיו, יום אחרי
יום.

ואני אז נטלתי את העט באחת הפעמים וסובבתי בעיגול מודגש את השמיני לאותו החודש, אוקטובר.

והדגשתי אותו חזור והדגש עיגול אחר עיגול, הפסקתי רק כאשר שרט העט קרע קל על פני הדף, סימן
לקרע הענק שאחז בנפשי שלי כשאחי הגדול הלך ממני זה עתה, מותיר את לבבי צרוב בצריבת
חיים כואבת ראשונה.

ובכל אותו הזמן הייתה דמותו של אחי עולה מחויכת כלפי כמו אז, כשהיינו יחד משחקים
בילדותינו, ואפילו בעת שהיה חוזר לחופשותיו מהצבא.

למרות בגרותו והבדל הגיל בינינו, היה אחי מעניק לי תמיד תחושת חברות שומרת כזאת
ומגוננת, והיה משתעשע איתי במשחקי כדורגל בכל הזדמנות, לעיתים היה יושב לידי
בחדרי ומסייע לי בלימודי המתמטיקה השנואים עלי, בהם היה הוא מומחה ומצטיין, היה
אומר לי: ״אל תפחד מהמספרים הם לא אוכלים, תתרכז ותדע״, שב והפציר בי שוב ושוב,
ואני היו קבצי המספרים והנוסחאות כמו לא שייכים לי, ומעולם לא אהבתי ללמוד אותם
ואף פעם לא התחברו זקיקי מוחי אליהם.

ובכל פעם שהיה אחי קולט ומבין את העובדה הזאת, היה מעלה לפני חיוך גדול על פניו ומפטיר: ״אין
דבר, תהיה טוב במשהו אחר״ כאילו, לשמחתי הגלוייה, היה מאשר הוא בכך לי לא להתאמץ יתר על המידה. 

ואבא זמן מה אחרי נפילת אחי, כמו השתתקה רוחו, אפילו דומה היה עם הזמן שקומתו הגבוהה שפפה,
מונמכת משהו נוכח כובדו של המשא שמוטל עליה, בהליכתו היה שורך את צעדיו לאט
כמו מאלץ את גופו לצעוד וללכת.

בלילות הייתה אמא פורשת מוקדם לחדרם, כמעט בלי מילים, לא לפני ארוחת הערב הקלה והקבועה
שהיינו שלושתינו יחד משתפים.

ואחר שצפו הם יחדיו שלובי ידיים בתכניות הטלוויזיה, בין לבין עיון בספר תורן שבחרו
לקרוא בו.

והייתה שם דממה זועקת קבועה כל אותו הזמן, עד כי הייתי חומק משם אל חברי כמעט בכל ערב
להיות במחיצתם ולהנעים מעט את זמני, מנסה בכך גם לברוח מהקינה הנוכחת של הורי, וגם
מעצבותי שלי על אובדנו של אחי.

הייתי שב הביתה מאוחר ככל שניתן, רק כדי לפגוש אז את אבא עדיין בחדר האורחים אחרי פרישתה של אמא.

אבא היה נותר שם לילה לילה בחדר האורחים, נופל לתרדמה שם, לא לפני שהייתי שומע את קול
ביכיו החרישי כמעט בכל לילה.

לא הייתי נרדם גם אני בעצמי עד שנדמו קולות השתנקותו, ידעתי אז כי נרדם, מותש גופו ונפשו
בו, לקראת הבוקר של אחרי כל לילה.

ואחי המשיך והופיע כל הזמן ניצב לידי מחויך בחיוכו הגדול כלפי כאילו גם עכשיו מאשר הוא
לי במבטו לא להיות נעצב על חסרונו, כמו לא מרפה, רוצה להיות נוכח איתי כל
הזמן, ואני לפעמים רציתי שילך מעט, ויניח לי לשכוח אותו ואת פניו וחיוכו, יניח לי
לשקוט ולהרגע לבדי, כאילו לא היה די בכך שהוא נעלם והלך כך בלי להגיד לי, אלא
שעכשיו חוזר הוא אלי כל הזמן, בלי הפסק ומערער את נפשי, מעורר את פחדי ואת הדאגה
הגדולה שאחזה בי להוריי בשל הליכתו הפתאומית.

אחר שסערת הימים שכחה מעט, נטלתי את העמוד ההוא מלוח השנה, עם התאריך המסומן בעיגולים
חרוטים על פניו, 8 אוקטובר, 1973, עטפתי אותו בניילון שיישמר, ומאז הוא הלך איתי
חבויי בארנקי תמיד לכל מקום ובכל זמן.

יום לפני גיוסי לצבא נתנה לי סבתא שקיק שטוח וקטן, ובתוכו בליל זרעי מזל מעורבבים במלח גס
ושום, שישמרו עליי בדרכי, אמרה לי, ואני מפאת הכבוד לרצונה של סבתי עטפתי את השקית
גם בניילון, אטום ככל שניתן, כדי למנוע מהריח החזק והחריף של הבליל הנודף ממנה
לזלוג החוצה לאויר העולם, וצירפתי אותה גם אל דף לוח השנה שהיה איתי כבר זמן מה,
מאז לכתו של אחי.

פעמים בנסיעה השנתית הקבועה לבית העלמין חשבתי עד כמה בר מזל הייתי לעומת אחי, אילו אך
הייתי גדול בשנים בודדות בלבד, אולי גורלי היה מזמן גם לי סוף דומה לזה שלו.

ובצבא התנדבתי למורת רוחם של הורי, לא לפני שסרבו שניהם בתוקף לחתום על טופס ההרשאה שלהם לכך, זה הנדרש מאח שכול אם רצה להתנדב כלוחם, ורק איומים שלי לעזוב אותם לנפשם
וללכת שכנעו אותם לעשות זאת בידיים רועדות הבוכות עדיין את אובדנו של אחי. 

ולחמתי בצבא היכן שרק יכולתי, היכן שאפשר היה להתנדב לקרב עשיתי זאת ראשון, כאילו התחכמתי
עם גורלי, מתגרה בו שייקח גם אותי, בדיוק כמו שלקח את אחי, בקרב, ובכך יפגיש אותי
איתו, ואז אולי בבואתו החיה והנושמת בקירבי כבר לא תזדקק להופיע לי בחלומי מחויכת,
כאילו אומרת אני עוד כאן, ולא אזדקק בכל שמיני באוקטובר להקיץ יותר מבועט באמצע
הלילה, בכל פעם מחדש.

אבל גורלי תעתע בי ולא נתן דרור לרצוני, ונשארתי כאן. אולי גם
בזכות שקיק המזל בעלת המלח והשום של סבתי, צמודה לדף לוח השנה עם התאריך החרוט על
פניו.

כל הזמן מאז לכתו של אחי, היו אמא ואבא כאילו צל מהלך לא באמת חי, היו מביטים במבט של ערגה
מחפשים אותו בי, מיעטו לדבר בינהם ואיתי, ונמנעו להגיע לפגישות חברים או משפחה מכל
סוג, היו הם כמו מתכננים את לכתם גם, אל בנם בכורם אהובם.

ואז, בוקר אחד במהלך שירותי שלי בצבא, מוקדם בבוקרו של השמיני לאוקטובר גם, 1978,
נתבקשתי לסור למשרדו של מפקדי, ואני מיד צייתתי לפקודה מתייצב שם, אולי מזמן לי
מפקדי עוד מבצע עלום ומסוכן, ההמולה שראיתי סביב לשכתו, חיילים וחיילות חלקם
לבושים במדי צוות רפואי ועוד רבים אחרים מאובזרי ציוד כאילו מביטים בי כולם אז
בתמיהה, אולי בחמלה.

וכל אלה לא עוררו אצלי שום חשד, או אפילו לא חשש, כך הייתה תכונה הומה תמיד ליד לשכת המפקד
לפני היציאה לשטח אל האימון המבצע או הקרב.

מפקדי אז קם לעברי באופן מפתיע וצעד אלי מושיט ידיו הפרושות לצדדים כאילו מבקש לחבק אותי,
ואז ידעתי כבר שבשורתו אלי הפעם לא טובה, אולי אפילו נוראית.

ובכל זאת לא חששתי או נרתעתי, כמו הייתי מאומן כבר מזמן לרגעים שכאלה, ניצבתי שם מצפה לגרוע מכל שיבוא.

אחר חיבוקו של מפקדי, נתבקשתי לשבת לצידו, ובכל אותה העת נכחו גם חיילים מהצוות הרפואי
שם.

ואז פתח הוא ואמר: ״הייתה תאונת דרכים קשה, להורים, הם בבית החולים ומצב שניהם לא טוב״

אז הזדרזו חיילי הצוות הרפואי לתמוך את גופי ולשאול אם ארצה תרופת מרגיעה, ואני בכלל
לא הייתי כבר איתם, בהיתי בחלל כמו לא מופתע או נרתע למשמע הבשורה, חפנתי את
פני ואת ראשי בין ידי לרגעים, השבתי להם שאני בסדר, ושאלתי ישירות את מפקדי:

״הם מתים נכון? הם לא נשארו בחיים?״ והוא
אישר את דברי בהינהון ראש עצוב.

ואני אז לא הופתעתי בכלל, כאילו ידעתי שהם מתכננים את סופם הזה גם, זה זמן, היה זה סופם
המוחשי, ואני ידעתי כבר מזמן שסופם כבר נקבע עם מות בנם בכורם, הוא אחי הגדול.

אחר כך סיפרו לי שהם נסעו בלילה לקראת שחר עם ריכבם, אולי אבא שנהג, נרדם, אמרו, ולא ציית
לתמרור עצור גדול ובוהק המוצב גאון לפני צומת מסוכנת, בדיוק באותו הזמן שמשאית
גדולה חלפה שם גם, והכתה באמצעו של ריכבם הקטן, מעיפה אותו עשרות מטרים קדימה
ומותירה אותם ללא רוח חיים במושבם בתוך המכונית המרוסקת.

חוקר התאונות ששוחחתי איתו כדי לדעת וללמוד על ריגעיהם האחרונים של אמא ואבא, התקשה
להסביר איך התחברו הם עם רכבם הקטן והמשאית, בדיוק ובעיתוי כה מושלם ומדויק עד כי
גרם למותם, ואני כבר ידעתי. 

והיום גם לאחר 40 שנים לנפילתו של אחי במלחמה ההיא, ופחות שנים מכך לנפילתם של הוריי אחריו
בלכתם אליו, אני עדיין קם ומתעורר בכל שנה באותו הלילה ממש, לפני עלות השחר,
השמיני לאוקטובר, בבעטה משהו מלווה בזיעה קרה, לבדי, ואמא ואבא לא מופיעים אצלי
יותר אף פעם, כאילו נמחקו מזיכרוני.

כך אני נוסע קודם לצומת הליכתם של הורי, עוצר שם לרגעים מביט אל הצומת המקיזה, שהפכה עם
השנים למחלף גדול, והתמרור ההוא עדיין ניצב שם, למטה בכביש הישן, כמו עד ראייה
יחידי להתרחשות של שחר השמיני באוקטובר בשנה ההיא.

ואחר כך אני חוזר על נתיבי לבית העלמין הצבאי לבקר שם את אחי, שם המתין קומץ קטן של חברים
ומשפחה.

הוא היה טמון בחלקה הצבאית מרחק הליכה קצר ממקום מנוחתם של אמא ואבא, אליהם צעדתי אחר כך בריטואל קבוע כמעט ללא מילים, ביחד עם קומץ החברים וקרובי משפחה הרחוקים שעדיין
זכרו.

כך כל שנה, וחלפו כבר 40 כאלה מאז לכתו של אחי, וגם 35 שנים להצטרפותם של אמא ואבא אליו.

ורק אחי עוד ניצב מולי כמעט כל יום ובעיקר בלילה מאז, בחיוכו הניצחי ממשיך להיות איתי,
צעיר ויפה אל מול בגרותי, זיקנתי, כמו מותיר לי להרפות, כאילו מאשר לי בכל זאת
להשאר כאן, כמו אומר: יש לי זמן, אני מחכה בסבלנות לתורך אחי, עד שתבוא גם אתה לכאן.

עידו הופתע משהו כאשר נכנס לתיבת הדואר האלקטרוני כפי שנהג מדי בוקר מוקדם, אחר ששפט את
הקומקום לרתיחת מים מבעבעים, ערבוב כפית סוכר אחת קטנה, עם כפית קפה טורקי חזק,
לכוס הזכוכית הקבועה של קפה הבוקר שלו.
תמיד כשהיה מוזג אל הכוס את המים הרתוחים, על פני הקפה והסוכר שכיסו את תחתיתו, היה
עולה ניחוחו של הקפה בכל פינת חדר האוכל העגולה, הצמודה למטבח המאובזר, בביתו צמוד
הגינה המוריקה והמטופחת, אשר ניבטה בשעת זריחת הבוקר הזאת מבעד לחלונות הגדולים
והמסוגננים, שהיו סביב סביב כאילו מאפשרים את חדירת החיים הזאת כל בוקר מחדש אל
תוך הבית, אל תוכו שלו, ומתחילה לו כך את היום.
כך היה עידו מתחיל את יומו מדי בוקר לקולות ציוצי הציפורים שנשמעו והתמזגו היטב עם ריח
הקפה החזק והשקט הכללי ביישוב הכפרי שבו בנה את ביתו.
הוא התיישב אל מול מחשבו האישי במקביל ללגימת הקפה קורא קודם את כותרות עיתוני הבוקר
האלקטרוניים, חולף על פני מדורי הכלכלה בכדי לעמוד על חדשות חשובות לתחום עיסוקו
ביזמות ובהשקעות, והיה מקנח בקריאת מדורי הספורט העולמיים והמקומיים, ותמיד שאף
למצוא חדשה על מועדון הספורט של ימי נעוריו, זה שדישדש אז מאחור, ונשאר כזה עד
אותו היום, אלא שתמיד היה בו רצון בילתי מוסבר להמשיך ולעקוב אחריו שמח
להצלחותיו המעטות, ומעלה חיוך בינו לבין עצמו על כישלונותיו שהיו רבים הרבה יותר,
כמו מכיר אישית את המועדון ואת הסימפטום.
ואחר כך לפני שהיה יוצא למשרדו במרכזה של העיר קרא בעיון את הודעות המיילים הרבים שנכנסו
במהלך הלילה, סימן לפעילותו העסקית הבין לאומית שנמשכה סביב השעון בין מקום מושבו
כאן לבין ארה״ב, סין, ואירופה גם, הישג נאה למי שרק לא מזמן מלאו לו אך 34 שנים.

אחר כך היה יוצא במכוניתו למשרדו, והיה מקפיד לצאת מוקדם מאוד העירה על מנת לחסוך את מכסת
פקקי התנועה הקבועים של כל בוקר, אילו היה אך מעז ויוצא רק מעט מאוחר יותר. 

אחד המיילים בבקר הזה היה קצר מאוד, לא צפויי ומפתיע:

״היי עידו,

מזמן לא שמענו, מקווה שהכל טוב.
חוגגים יומולדת לרני ביום שישי בערב אצלנו בבית, נשמח אם תגיע, יהיו כל החברים.
להתראות,
טליה.״

המייל העלה חיוך על פניו, והיה מופתע משום שלא פגש את טליה ואת רן בעלה מאז שנישאו, בעצם
ערב מסיבת הנישואין היתה הפעם האחרונה שבהם ראה אותם, לפני יותר מחמש שנים, והיה
בה בהזמנה הזאת סוג של חזרה לימים אחרים עבורו.
עידו השהה את מענהו למייל ולהזמנה עד אותו הלילה, ומאוחר מאוד, לפני שפרש למנוחת הלילה
הקצרה, הביט שוב ובהה אל מולו של המסך ואל המייל הזה, קרא אותו שנית, ושלישית,
בטרם השיב, ואז, הקיש כמעט באופן אינסטינקטיבי, replay:

היי,
״אני בסדר, נהדר, תודה, אצטרף לחגיגה״ 

עידו.  Send.

רגע אחר כך כעס על עצמו וכמעט התחרט, ורגז על המכשיר הקר וכהה החושים הזה בעל המקלדת
והמסך, זה שכאשר נותנים לו הוראה, הוא פשוט מבצע אותה, ואין אפשרות לסגת, לבטל, או
אפילו להתחרט ולהחזיר את הגלגל והזמן לאחור, ממש כמו החיים עצמם השועטים תמיד
קדימה בלבד, מותירים בכל אחד ואחת את רישומם הניצחי.
והמייל הזה שבו נענה עידו להזמנה, הפך רגע אחרי שליחתו לבילתי חוזר, הודעה של מילים
הדואות בחופשיות אל המרחב הוירטואלי בלחיצת כפתור אחת שלא ניתנת יותר לשינויי או
חרטה .
כהרגלו במקרים כאלה הפטיר לעצמו עידו באותו הרגע: ״שיהיה, כנראה שכך צריך להיות״.
באותו הלילה ובלילות שאחרי כמעט ולא נרדם, המייל הזה העלה בו זכרונות שעלו בזה אחר זה מתוך
קופסא קסומה, שהוא חשב לתומו שהיא כבר מזמן אבודה, והיא התעוררה וקמה לתחייה לפתע
עכשיו אצלו, סוג של כמיהה וגם געגוע לימים אחרים.
 
הוא הגיע למסיבת יום ההולדת של רן כפי שהבטיח, מהוסס משהו, ובאיחור מסויים, שנכפה עליו בגלל
התנועה הכבדה בדרך לשם.
והאירוע נערך בחצר ביתם המטופח והעשיר של טליה ורן, הגריל רתח כבר, מתמיר עשן צלייה,
וריחות חזקים של צליית בשר מטובל מכל הסוגים והמינים עלו בכל רחבת המסיבה שעל שפת
הבריכה המשפחתית, ורוב האורחים כבר היו נוכחים, חלקם הגיע עם הילדים, ששיחקו
בקולות צוהלים בתוך הבריכה מתיזים מי אושר צוהלים, קופצים ונטמעים אל תוך המים
התכולים, ובעיקר שמחים.
עידו נתקבל עם בואו בחום ולחיצות ידיים רבות, וגם חיבוקים קלים ותפיחות חבריות מלוות
במילות ברכה ושאלות מכל החברים, רבים מהם מימי נערותו היפים אז פעם מזמן לפני פחות
מעשרים שנה.
היה מבטם של חלק מהחברים תמוה, כאילו מופתע משהו מהגעתו לשם, והוא אך ייחס זאת לזמן הרב
שעבר מאז שראה את כולם בפעם האחרונה.
״עידו מה העניינים?״ ״איפה אתה?״ ״עידו כמה טוב לראות אותך״ ״אתה נראה טוב״  ״בחיי
שהתגעגעתי״ 
נשמעו כולם מכל עבר.
רן, בעלה של טליה, שאותו עידו לא הכיר קודם לחתונתם, לחץ לחיצה גברית חזקה את ידו והודה לו
בחיוך על בואו, והוא השיב בתפיחה על שיכמו:
״בית יפה בניתם, לטעמי״... ונענה בתודה על המחמאה המתבקשת.  
טליה הגיעה אל עידו כמעט אחרי כולם וחיבקה אותו בחום ונצמד גופה אליו, עד כי הריח מקרוב
את ניחוח צוארה המבושם קלילות בריח הבושם משכר החושים, ונשקה לו על לחיו במהירות,
והודתה על היענותו לבוא למסיבה, והוא נבוך קמעה מהחיבוק החם במיוחד שהעניקה לו,
לעיני כל החברים, אך השיב לה בתודה בחיוכו ובמבט עיניו המוכר והידוע.
במשך כלהזמן הזה, היה עידו נתון גם למחשבות וזיכרונות מחבריו של ימי בגרותו, ודווקא שמח
עכשיו שהגיע למסיבה למרות ההיסוס והחשש בהם נתקף מיד אחרי שאישר במייל את בואו.

עוד בטרם הספיקו טליה והוא להחליף מילים הגיח במרוצה אחד הילדים הישר מן הבריכה מגביה קולו
וקורא תוך כדי מרוצתו: ״אמא, אמא, בואי לראות איך אני קופץ ראש למים״, וזינק אל
ידיה המושטות של טליה חשוף גוף מחבק אותה, ורטוב כולו, והיא חיבקה אותו חזרה
בחוזקה, ונשקה לו בחום של אם אוהבת, מפצירה בו לשוב אל חבריו ולשחק עד שהיא תגיע
גם: ״גל חמוד מיד אבוא, לך שחק אני כבר באה״ חזרה ואמרה, והוא הגניב מבטו
המבוייש בחטף אל עידו, וחזר במרוצה אל חבורת הילדים בבריכה, מותיר את חולצתה של
טליה רטובה לגמרי וחושפת את עיקולי נשיותו של גופה.
אחר כך הביטה טליה בעידו מבט מוכר ששכנו בו ביחד מעט כמיהה ומעט עצב, פניה הפכו לפתע
כאילו השקימה זה עתה מחלום מוזר, השפילה בפני עידו את מבטה, ומיהרה לעזוב
מפטירה בקול חלוש:
״תהנה, אני שמחה שבאת, אלך להחליף חולצה, נדבר אחר כך...״ 
עידו עמד בזה הרגע הלום משהו, לא הגיב ומבט שאלה ותמיהה עלה על פניו שכאילו קפאו.
וטליה נכנסה במהירות אל תוך הבית.
ועידו המופתע גם הבחין במבטה הנבוך וההלום של טליה שהיה ניכר גם בו, מבט תמיהה המום
משהו, כאילו הסתיר מבטה של טליה בכסות נסתרת סוד כמוס, אשר לפתע באחת כעת התגלה.
עידו, סערה נפשו והילך עכשיו בין כל המוזמנים תוהה על מהות פניה של טליה, מנסה לחכך
במחשבתו האם הוא כעת באמת פיענח באחת את סודה הגדול הטמון בכסות פניה?
לרגע נדמה היה לו כי כל החברים כולם מביטים בו במבטים שואלים ותוהים אף הם, והוא היה
מבויש ונבוך, וביטל בהינף מחשבה ובמהירות ונחישות כל מחשבה שכזאת על חבריו.
בין תמיהה למחשבה על שהתרחש כעת עם טליה עלו בו זכרונות רבים בשטף מחשבתי כמו סרט נע
בלי יכולת להפסיק, על ימי התיכון העליזים ובחבריו לכיתה שחלקם היו איתו עוד מבית
הספר היסודי, ואפילו מהגן.
וכל פרצוף שפגש כעת במסיבה שהיה שם גם אז, אך הוסיף מימד לזיכרונותיו.
נזכר עידו איך היו אז הוא וחבריו הלב של צעירי העיר, כל בנות ובני בתי הספר של העיר
שאפו להיות במחיצת חבורתם המלוכדת, בנים ובנות.
הם היו נאספים מדי שישי למסיבות ריקודים ומצטרפים יחדיו לצפות במשחקי הספורט של הבנים
בכדורגל או בכדוריד במשך השבוע באותו מועדון הספורט העירוני. עידו היה אז מנבחרי
הבנים בכיתה, גבוה וחטוב גוף, בעל שיער מקורזל ושחור, ועיניים בוהקות ירוקות
כחלחלות, מלא שמחה והומור ובעל כריזמה מולדת כזאת שסחפה אחריה את כל חבריו מבלי
שהיה לו צורך לעשות דבר לשם כך.
היתה בו בעידו סוג של חכמה מולדת מלווה ברכות טובת לב וצניעות, היה כמעט תמיד מבויש משהו
מול אחרים כאילו מצניע בכך את עוצמותיו, ולא היה מנצל את מעמדו מראהו או תכונותיו
לטובתו שלו על חשבונו של אחר מעולם.
כאשר בגר, בצבא או במהלך לימודיו באוניברסיטה במקביל להיותו קצין בצבא, היה זוכה
למחמאות רבות מאחרים על מראהו או תכונותיו, ותמיד היה מופתע מאוד ונבוך מכך, היה
תוהה אם נאמרים הדברים מתוך נימוס כלפיו, או שהוא בעצמו באמת לא יודע שהוא כזה.
תמיד היה בטוב ליבו ובחכמתו מתייחס אל כולם כשווים מולו ללא התנשאות משום סוג. אולי גם בשל
כך היה עידו אהוב כל כך על כולם אז כמו עכשיו.
ומעל כל זאת, עידו היה אז בנערותו גם מדריך שחייה בבריכת השחייה העירונית סימן למצוינות
שהפגין בשחייה, עקב כך נבחר להיות גם מדריך בצוות המדריכים המחוזר בבריכת השחייה,
וגם עוזר למציל הבכיר, לא לפני קורס המצילים לנערים שעמד בו בהצטיינות ורכש כך את
תעודת המציל הנחשקת.
עידו היה מבלה בכל עונת הקיץ והחופש הגדול בבריכה כמעט כל יום, מסתובב בין הרוחצים הרבים,
מכל רחבי העיר, בינהם כל בני שכבת גילו שהיו באות ובאים להשתעשע ברחיצה ומשחקים
בבריכה.
והוא היה מתהלך שם מתוקף עבודת החופש שלו, גם בעל גוף חטוב, וגם מצוייד במשרוקית, סימן
לתפקידו, קשורה לצוארו מתנדנדת מצד לצד על פי תנועות גופו, כאילו מציבה בפני כל את
האות למעמדו שם, והיה עידו גם חנוט בבגד ים שהבליט את חיטובי גופו השרירי, ושזוף
עור בצבע מוקה, זכר לחשיפתו הרבה לשמש, עובדה שאך העצימה והבליטה את מראה עיניו
הבוהק כמו אבנים טובות זוהרות על פני פניו השזופים כל כך.
הוא היה אהוב על המדריכים האחרים בעבודת ההדרכה, ובעיקר היה אהוב על התלמידים, ילדים
ומבוגרים שהיו תלמידיו בשיעורי השחייה וסקציית השחייה שהדריך בה.
נזכר עידו כעת, בינות לאורחים ולשיחות, איך לכל מדריך בצוות הבריכה ניתן כינויי על ידי
חבריו המדריכים, ראש הצוות נקרא ״הגמד״ בשל נומך קומתו, אחר נקרא ״בלונדי״ בשל
גוון שיערותיו, אחד נקרא ״אצבע״ בשל אצבע אחת ברגלו השמאלית שהעפילה על פני שכנתה
עד כי העלימה את קיומה, ועידו בעצמו זכה לכינויי ״הכתם״, זכר לכתם הלידה החום
בגודל ובצורה של תות שדה שהיה מעטר את הצד שמאלי של גופו מעט מעל מותניו החטובות.
״הכתם״ היה הכינוי שרדף אותו גם בצבא וגם על ידי חלק מחבריו עד היום.
ועידו היה משאת נפשם של הבנות בכיתתו בשנותיו בתיכון בשל מעלות תכונותיו ויופיו הגברי,
ובשל כך היה הוא הנער הנחשק ביותר גם על ידי שאר בנות העיר בשכבת הגיל שלו, הבנות
הביטו בו בערגה מתלחששות בינהן, ממתיקות סוד בכל פעם שקרב אליהן לשיחת חברים,
וחלקן היו אף מגיעות לבריכה במיטב בגדי הים והביקיני החושף את יופי גופן, מצפות
לרגע החסד היחיד שבו יגניב לעברן עידו את מבטו המבויש, יסור אליהן לשיחת חולין או
אפילו אם רק ינופף לשלום מרחוק, אות לזיהוי שלו בנוכחותן שם.
ותחושותיו במסיבה כעת, דמו לימים של אז בבריכה בעת שהיה מהלך בינות לאורחים הרבים ומגלה את הפנים של אז בהם, וכל העת הזאת לא נטשו אותו תחושותיו בעקבות הגילויי שחשב שגילה,
סוד גלויי שהיה נסוב היטב על פניה ומבטה של טליה כאשר פגשה בו, והילך בסוג של חוסר
אונים נוכח עוצמות הסוד שנגלה לו גם במבטה של טליה, והוא לא ידע נפשו בתוכו
והתפקעה מחשבתו לקול הלמות ליבו שגברו מאז אותו הרגע.
 
וגם כעת במסיבה, נוכחותו מול כולם גרמה כמעט באופן טיבעי לתכונה רבתי סביבו וגרפה מילות אהבה
ומבטים אוהבים מהולים בפליאה מכולם, מבלי שהיה זקוק עידו לעשות דבר לשם כך, היו
באים סביבו ומדברים איתו ומשתפים אותו מבלי שנדרשו, כאילו נשאבו כמו תמיד לעוצמת
אישיותו.
וכעת גם, כפי שהיה בצעירותו, עידו לא ידע לפרש את התכונה שגרמה נוכחותו סביב החברים עכשיו,
ואל מול כל בנות ובני השיכבה אז, ולא ייחס לכך חשיבות עליונה אף פעם.
ובעצם החל בגיל שש עשרה, בדיוק בקיץ הזה, כשהיתה לו חברה אחת וקבועה, אותה נשא על
זרועות אהבת הבוסר שלו, ולא החליף חברות או בנות זוג כמו שאר הבנים בכיתתו.
תוך כדי משק מהיר של מחשבותיו פגש במסיבה גם את ״בלונדי״ מהבריכה שהיה אחר כך קצין ביחד
איתו ביחידה, ״מה העניינים, כתם?" הפטיר, וזה אך הזכיר לו את ימי הגיוס לצבא
והשירות הצבאי.
נזכר בין לבין איך שצמחו כולם וגם עידו, התגייסו לצבא, כל אחד למסלולו, רובם למסלול קרבי
מאתגר, ושירות צבאי רגיל בן שלוש שנים, בעוד שהקצינים ועידו בינהם לזמן ארוך יותר
מתוקף היותם קצינים.
במשך כל הזמן, גם אחרי שהתגייסו כולם, היה עידו בן זוגה של חברתו, בת זוגו האחת הקבועה,
אותה אחת מאז, כשהיו עוד נערים, אלא שכעת צמחה אהבת הבוסר שלהם לפרי בשל של בוגרים
ואוהבים.
 
מחשבותיו גאו עוד ועוד במהלך המסיבה, והסוד הגלויי שניבט גם ממבט פניה של טליה לא נעדר ממנו
אפילו לרגע, ובין לבין המשיך דמיונו להזכר בימים ההם ולתהות עוד על הסוד והכל בעת
ובעונה אחת.
זכר איך גרו יחדיו הוא ובת זוגו הקבועה כשבגרו בדירתו הקטנה ששכר בעיר, בעלת מרפסת זעירה המשקיפה בינות לבניינים מסביב גם אל הים, והיו יושבים מתענגים על כוס של יין אל מול שקיעת
השמש שסימלה במשהו את סיומו של היום מלא העוצמה והכוח, ועלייתו של הלילה הפגיע
והמוחלש אל מול אורו של היום.
בכל פעם כששב לאתנחתא מהצבא הפכו לילותיהם בדירת חמדתם מלאי תשוקה וסוערים בבליל שמור רק לאוהבים. 
נזכר איך תמיד אחר ליל אהבים סוער היתה היא נרדמת בינות לזרועותיו עת חיוך הממלא את פניה,
ועידו היה מביט בא כאילו היתה עבודת אומנות מושלמת במוזיאון החיים שלו, בעת שהיתה
שרויה בתרדמה והיה מביט בא עוד ועוד גומע כל שביל על פניה הרכות, מעביר את ידו
בעדינות על פני שערה הגולש, אשר השתרך כמפל אל עבר כתיפיה השבריריות כמו מהווים קו
מושלם של יופי בדרכם אל שדיה המעוצבות אשר כמו מצוירות היו בגאווה על פני פלג גופה
העליון.
 
היתה בה בבת זוגו אישיות דעתנית נוכחת ופיקחית, שהיתה תמיד מגרה את נפשו ואת מוחו להיות
מחובר אליה.
הביט בה עידו בתרדמתה תמיד, סקר והשתאה מן המראה, וידע גם מה מסתתר מאחרי המראה הזה
באישיותה המסקרנת והיצירתית תמיד, היה לרגע מהרהר על גורלו בר המזל הזה שהובילו
לאהוב אותה ואותה לאהוב אותו, אפילו עכשיו.
בלילות סהרוריים אחרים היה מניח את ראשה בעדינות אל הכר כאילו היה כלי שביר שמא תתעורר,
ויוצא את הבית אל עיסוקיו מבלי שתחוש או חלילה תוטרד מנוחתה.
וכל העת במסיבה, עקב מבטו אחר טליה בין האורחים מנסה לקרוא לה אליו, ובכל פעם כאשר היו
נתקלים מבטיהם באקראי היתה משפילה מבטה ואצה לצד אחר, כאילו לא רוצה היא לדבר איתו
שמא ייחשף דבר סודה.
עידו הביט ברן בעלה, הגבר גבה הקומה, שהיה כולו טרוד באורחיו, מנסה להיות במחיצתם ככל
שניתן, כאות תודה על בואם להשתתף בשמחת יום הולדתו.
הוא ניסה למצוא את מבטו של רן ולהתקל בו גם, אולי בנסיון למצוא בגינוניו של רן משהו שיהיה
אות או סימן לסוד, אולי הוא רן, כן יודע את הסוד גם ?
ועידו ולא בדיוק מצא סימן כזה בו, עובדה זו אך העצימה את גודל הסוד ואת תמיהתו של עידו
על היתכנותו בכלל של אותו הסוד, והיה מהרהר, הייתכן ?
היה משוחח עם הסובבים ומנסה להסות את מחשבתו מהסוד, אפילו בינו לבין עצמו רטן בשקט
פנימי: ״ומה אם אני טועה? שאל, ״ואולי לא...״
אבל פניה של טליה אל מול פניו, חיבוקה שהרעיפה עליו עם בואו כאילו רצתה לחוש את צמידות גופו
והלמות ליבו, הרעד הקל שעבר בגופה שרק צמידות החיבוק הזה יכול היה לחשוף, כל אלה
לא הותירו בעידו כל ספק.
 
עידו נזכר פתאום בכינויי שהיה מכנה את זוגתו אז ״אהבת חיי הניצחית״, כך היה קורא עידו
לבת זוגו שהיתה איתו כבר מגיל שש עשרה.
ולמרות כל זאת, תלאות הצבא והעלמויותיו של עידו לטובת חובותיו אל הצבא במקביל ללימודיו
באוניברסיטה, בזמן שהיה כבר קצין וותיק ומוכשר, הובילו לסיומו של הקשר הזה עם
אהובת חייו.
היה עידו מגיע לחופשה קצרה אחת לכמה שבועות, וגם אז היה שקוע כולו בלימודיו, והיא הייתה כבר
זמן מה, לא קצר, בזרועותיו של גבר אחר מבלי שהוא ידע על כך, והלכה היא עם אחר,
מותירה את עידו כאוב ופגוע עד כדי ריסוק, עד כי לא קיים מערכת יחסים רצינית עם אף
אחת אחרת מאז, ואפילו דילג על מוסד הנישואין והקמת משפחה צעירה כמו שהקימו מרבית
חבריו.
והוא נזכר כעת בפרידה של אהובתו ממנו אז, ואיך חש הוא כי עולמו נחרב ועצב רב מילא את
ליבו אחר שבילו את לילם האחרון יחדיו, ותינו אהבה בדירתם הקטנה, הוא השכים קום
באותו הבוקר ושב אל הצבא, והיא לא התקשרה אליו יותר, ולא השיבה להודעותיו, וכאשר
היה מנסה הוא להתקשר אליה הייתה עונה בקוצר רוח עד כי הפסיק להתקשר אליה גם הוא.

בשובו לחופשתו הראשונה ימים אחר כך, נכנס לדירה שהיתה ריקה לגמרי מחפציה של אהובתו,
בגדיה מהארון לא היו שם, ואפילו הבושם שאת ניחוחו כה אהב כבר לא היה מונח ליד
הכיור במקלחת, הספרים שלה, הדיסקים שאהבה לא היו שם יותר, וגם המחשב האישי שלה
שהיה מונח דרך קבע על שולחן הכתיבה נעלם כלא היה.
היא השאירה על השולחן פיסת נייר קטנה וכתבה בה בכתב ידה שורה אחת בלבד;
״עידו, אל תתקשר, הימים יגלו את הכל. טליה.״
והוא קרא ולא האמין למלים, כתב ידה היה מקוטע, סימן להתרגשות ורעדה בעת שרשמה אותו, והוא
נעתקה נשימתו וליבו החסיר פעימה ולא ידע את נפשו.
ניסה להשיג אותה פעם אחר פעם ולא נענה, כאשר התקשר לדבר עם אמה אמרה לו בקול חרישי
ובוכה שטליה נסעה עם גבר אחר לחו״ל ובקשה לא לדבר עם איש.
 
 
הביט בטליה כעת בהמולת המסיבה, השנים עשו לה טוב, קלילה וחטובה כמו אז, ופנים שסימני
הזמן כמעט ולא ניבטים מהם, וכמו אז היתה קולחת שיחתה מרעננת וממלאת את הסובבים
בחיות.
עידו ניסה בשארית יכולתו הכריזמטית לקבל את תשומת ליבה ולדבר איתה, והיא בשלה אך משפילה
מבטה ומתחמקת פעם אחר פעם.
 
ועידו נזכר איך בלילה ההוא שמצא בו את המכתב בדירתו במקומה, נכנס למכוניתו ונסע ונסע בלי
יעד מוגדר, והלמות דופק ליבו גברו בשאונם על רעש מנוע המכונית שבה נהג, ובדרך פלא
הושמע ברקע אז שירה של קרן פלס לקולה של מירי מסיקה :
״אני יודעת שאף אחת לא תיקח את המקום שלי בלב שלך...״ והוא אז חייך לעצמו במרירות
צובטת אל תוך הלילה, כאילו מסכים.
שבועיים אחרי, הוזמן עידו וכל החברים גם לחתונתם של טליה ורן שנערכה כמעט מיד אחר כך, והוא
הלך לשם גם, ונזכר איך נקרע ליבו והיסס וחשש בדיוק כפי שחשש כאשר קיבל את המייל
המזמין למסיבה עכשיו, ונזכר איך אז בכל זאת הלך למסיבה בדיוק כמו שעשה עכשיו.
אלא שמסיבת חתונתה של טליה לרן היתה פרידתו המעשית מאהבת חייו.
והוא זכר שהחליט אז ללכת לחתונתה של טליה כדי לראות במו עיניו ממש, את עזיבתה הטרייה של
אהבת חייו אותו, למענו של אחר, לצמיתות, כאילו בכך חשב, יחדלו מחשבותיו עליה
וגעגועיו לאהבתה.
עידו מעולם לא חש בכעס על טליה, היה בו סוג של עצב תמידי מאז לכתה ממנו, ואת רן בעלה לא
הכיר בכלל עד החתונה, לא יכול היה אפילו לתהות על ההבדלים בינו לבין רן שגרמו
לטליה ללכת דווקא אחריו, ולנטוש אותו.
היה מוזר בעיני עידו שסוד כזה גדול שגילה הוא רק עכשיו, נחשף דווקא ביום הולדתו של מי
שהצליח לקחת לו אז את אהבתו, וכבר לא חש עידו תחושת זעם כלפיו כמו שחש אז כשגילה
את בגידתה של טליה איתו.
 
עידו בינו לבין עצמו הקשה ושאל, ״למה באתי הנה עכשיו, למה נעניתי לבוא למסיבה הזאת עכשיו?״
ורק אז אזר מספיק אומץ ופסע את המרחק הקצר אליה, אל טליה, שהיתה בעיצומו של שיח ער עם
אחרים, הצטרף לשיחה גם הוא, והישיר את מבטו המוכר כל כך אליה, והיא נענתה בחיוכה
המוכר והכובש את ליבו.
ניצבו כעת עידו ליד טליה בין כולם, ובכל זאת מעט בנפרד עד כי יכלו לגנוב שיחה לוחשת
כמעט, והיה נדמה לו כי כולם סביב כמו פינו דרך להותירם לשיחה כזאת כך, והם עמדו
שם, האחד ליד השני קרוב, ופניהם מביטות אל בריכת השחייה שהייתה ממש קרוב אליהם,
וטליה אז שאלה בחיוך קל ובהיסוס מה:
״זוכר את ימי הבריכה ההם״  ״כתם?״ והגניבה עוד שאלה כאילו להסיח את דעתו: ״שמעת משהו
על הגמד?״ 
והוא רק הנהן לשלילה, והפטיר בשקט; ״איך אפשר לשכוח״.
שאל אותה כמעט לוחש: ״איך את״? והיא השיבה; ״בסדר״, קצר ומשקר.

״ראיתי את גל היום בפעם הראשונה״
אמר, והיא לחייה סמקו והביטה אליו כאילו מתחננת שימשיך, ״אהוב חיי הניצחי״ אמרה
לו, ״כמעט בן שש..."
״ראיתי גם כתם בגודל של תות בצד שמאל מעל מותניו״, אמר עידו, מסתכל וממקד עכשיו את מבטו
רק בגל המשתובב עם הילדים האחרים במים...
״נכון, ויש לו גם עניים ירקרקות תכולות בוהקות ותלתלי שיער שחור כמו לכתם״. ענתה,
ולחלוחית כיסתה את עיניה בעת שהשפילה שוב את מבטה.
״למה לא אמרת ?״ שאל עידו. נושך את שיפתותיו וליבו נחמץ ודומע.
״חשבתי שהוא שלו״, ענתה טליה ברעדה ובלחש מבויש, ועיניה נצצו עד כי החלו זולגות דימעותיה
בלי שליטה, והיא אצה אל תוך הבית להרגיע את נפשה.
עידו נותר בין כולם עומד ומביט ללא הפסק אל הבריכה ואל גל המשתובב, הביט והביט בו
ארוכות, וכולם כמו ידעו הם את הסוד, הניחו לו להביט בו, בגל, בלי להפריע, היתה
נפשו סוערת ומשתאה עד כי לחש עידו בשקט לעצמו: ״הוא כל כך שלי״.
עידו המשיך והביט בגל ארוכות, ובמבטו ניכר היה כאילו רוצה הוא להניף אותו אליו, ולחבק
אותו, ולצעוק בקול גדול לכולם ״זהו בנה של אהובתי הניצחית, זהו בני...״
אך ידע עידו לעצור ולכבוש את יצרו, ורק הביט בו באגרופיו הקפוצים, והתרגשותו באותו הרגע
גברה על רחשי השיח של כולם מסביב. 
עידו לא חיכה לשובה של טליה מהבית, התעשת ופנה לרן מברך אותו לשלום ומודה לו על האירוח,
״מסור ד״ש לטליה״ הפטיר, נפרד במהירות מכל מי שנקרה בדרכו החוצה, נכנס אל מכוניתו,
ונהג בה בלי יעד מוגדר במשך כל אותו הלילה.
וברקע היה גם שירה של מסיקה שבקע מהדיסק האהוב עליו: ״נישקתי לך את הנשמה״ היא שרה,
״ואתה לי..."
״אני יודעת שאף אחת לא תתפוש את המקום שלי בלב שלך״  היא שרה... והוא, עיניו נצצו,
הוא שר ביחד איתה... והסכים. 

יענקל היה מתייצב לשיחות הפרלמנט השבועיות עם חבריו שהיו מתקיימות על חוף הים בשעת בוקר
מוקדמת בכל יום שישי מיד עם תחילתו של השחר העולה מן המזרח, בעת שהיתה הרוח מכה על
הים כמו מאיצה בגלים לגלוש אל החוף, גלים שמתחילים גבוה ונשברים ברכות אל החול בתש
כוחותם במעין מעגל אין סופי הלוך וחזור, הלוך וחזור.
היו הוא וחבריו מתקבצים אל בקתת העץ הישנה שעל החוף, הבקתה בעלת הגזוזטרה המקורה במוטות עץ ישנות ורצועות של קש המחוברות לסוג של שטיח הפרוש מעליהן להגנה מפני השמש בקיץ
ומפני הגשם בחורף.
 

היה הים מכה על החוף בשאגה ושאון בימי החורף ומלטף את החוף בנועם ורכות בבקרי הקיץ כאילו
היה מנסה לחמם את ליבם וגופם הצונן בשאונו בחורף הקר, ולצנן ולהרגיע את גופם החם
בקיץ הלוהט ברכות גלישת גליו החרישית אל החוף.

ויענקל בדבקות היה שם מדי יום שישי לא מחמיץ ולו פרלמנט אחד במחיצת חבריו שבוע אחר שבוע,
ובכל פעם מחדש היה הוא מגיע ראשון מכולם, מתקין את השולחן הנפתח לרווחה ופורש עליו
את מנעמיו לכבוד חבריו, עוגיות שוקולד ודבש, וגבינות קלות פרי מעשי ידי זוגתו
לכבוד חבריו, לא לפני שערך גם את הכסאות המתקפלים סביב השולחן כפי מספר
החברים, כל כסא במקום המיועד לבעליו במקום הקבוע ובזוית הנכונה הצופה אל הים
והאופק האין סופי.

ואז היו מגיעים זה אחר זה חבריו כל אחד עם צרור כיבודיו. 

דויד בא עם קפה שחור מבושל ומהביל שריחו עלה על פני כל האחרים מגרה את כולם לשאוב אל קירבם אותו ברחש שאיפה חרישי מפאת רתיחתו, משה בא עם תה מיוחד ומקורי חום אדום כהה ומתוק
כמו יין מובחר, אהרון בא תמיד עם וודקה רוסית אמיתית כדבריו, הרצל הגיע עם פירות
העונה מהחנות שבבעלותו, מועלם הביא איתו בכל שבוע את פיצוחי הבית שהיה קולה בעצמו,
גרעינים שחורים גדולים ומלוחים מעורבבים עם גרעינים לבנים בבליל של שחור ולבן
מלוח, סמל למליחות מי הים הפרוש לפניהם ולערבוב האופי שבין כולם, לובין הביא את
עיתוני הבוקר של תחילת סוף השבוע ישר ממכבש הדפוס, והרשקו שהיה גם בא בכל שישי,
וגם אף פעם לא הביא איתו דבר.

היו מתחילים את השחר בנועם הליכות וברוגע ואט אט בקצב עליית השמש גבהו גם הטונים
והקולות, הוויכוחים והדעות בכל נושא קטן כגדול, מפוליטיקה וענייני היום, ועד למדע
והמצאות, ובין לבין שיחות חברים על עניינים פרטיים או אישיים.

והיה יענקל אך מקשיב רוב הזמן, ולא לוקח חלק פעיל של ממש בשיחות, לכל עניין ודבר היה
מפטיר ציטוט של גדולי עולם כמו חותם בכך את הדיון בנושא אחד ומאשר מעבר לנושא הבא
על הפרק, והיו כולם מצייתים אחר כבוד לסימנו המוסכם.

וכדרך קבע היה יענקל גם חותם כל כינוס של הפרלמנט לקראת אמצעו של היום, בציטוט גדול, חדש
בכל שבוע, בעת שכולם הנהנו בראשם לאישור אמיתות הפתגם, כאילו בכך מאשרים הם גם את
האות של יענקל לסיום הפרלמנט של אותו היום, וכך היה מדי שבוע בשבוע.

פעם קרא לובין ידיעה מהעיתון על השר שרוצה לבטל את ״החשמל חינם״ ודי בכך היה לפריצת ויכוח
סוער שכלל כנויי גנאי גם לשר וגם לחברת החשמל כאילו היו שניהם מוקצים מחמת מיאוס
וחוסר אמון מוחלט בהם ובמעשיהם, הדיון הסוער נסוב על החשמל והגז וחברת החשמל,
ומחירו היקר, והחשמל הניתן חינם לעובדי חברת חשמל, הרוחות סערו וגעשו, והרשקו
בכלל רגז על שלא מחלקים את הגז שמצאו לכולם ובחינם.
דויד גער במשה כמו תמיד, לא מסכים עם דבריו בכל נושא, זכר לעימותי השותפות הותיקה במוסך
שלהם.

מועלם קרא לאהרן: ״רוסי מה אתה מבין?״

ואהרן ענה לו: ״כאילו שהעיראקים המציאו את החשמל״ 

לקול צחוקם המהדהד של כולם.

לובין המשפטן, היה מעיין כל העת בעיתוניו תוך כדי אמירותיו בכל עניין ודבר מבעד למשקפי
הראייה שהיו תמיד בתנוחת קריאה על קצה חוטמו, והרשקו הקבלן, היה טומן ידו בצלחת
הפיצוחים מלקט מתוכם רק את הלבנים, תוך כדי לגימות שתייה קרה שמזג ללא הפסק לכוס
הפלסטיק הכחולה שלו, ובין לבין היה ממתיק בפרי עסיסי של הרצל הירקן שהקפיד לשאול
בכל פעם מחדש: ״נו איך הסחורה? תאמין לי א׳ א׳, רק דה בסט אני מביא״.

ולכל אחד מהם היה רעיון משלו למעשה כזה או אחר לשיפור המצב, ובעת ששכחו קולות הדיונים ובזמן שהחלו כולם כמו מתוזמנים להביט לעבר השעונים כאילו מסמנים את גבול זמנם היה מפטיר
יענקל את ציטוט אות הסיום לפרלמנט הזה כמו תמיד.

בתום הדיון הסוער על החשמל ציטט יענקל ספק בבדיחות הדעת ספק ברצינות את תומס אדיסון
דווקא: ״תומס אדיסון בעת שהמציא את החשמל אמר ״בעתיד רק העשירים ידליקו נרות״
כאילו ביקש יענקל להמחיש שכל דבר ישן סופו להיות לשימושם של עשירים בלבד בשל היותו נצרך
מעט ולא נדרש, והחשמל יוזל ככל שיידרש השימוש בו יותר ויותר.
הוא ציטט את תומס אדיסון וכולם הינהנו בראשם כאילו יודעים הם בדיוק ומכירים את הציטוט
הנפלא, ואין עליו ויכוח, על אף שלא כולם ידעו דבר וחצי דבר על הציטוט ולא על
משמעותו לדיון שניהלו, למעט היותו הציטוט האחרון של יענקל להיום, זה המסמן להם על
ידו את סוף הדיון הלוהט על החשמל, וגם את סיום הפרלמנט לאותו היום.

אז היה יענקל אוסף את השיירים ומנקה את השולחן, מקפל את הכיסאות ומשיב אותם למקומם בתוך
הבקתה ותמיד היה נותר אחרון מכולם לוודא נקיון סדר ומוכנות טובה של הכל בבקתה עד
לשבוע הבא.
ויענקל בעצמו היה יוצא לדרכו לסוף השבוע בביתו ואל זוגתו ואהבתה שהרעיפה עליו בלילות הקסומים של שישי בכל סופשבוע.

ואחר כך שב יענקל לדרכו היומיומית מלאת השיגרה למקום עבודתו זה שנים רבות, סניף הדואר
השכונתי, שבו היה הוא האחראי למיון וחלוקת מעטפות הדואר לדוורים שיאספו כל אחד את
חלקו, ויחלקו אותם בין בתי השכונה ברחובות עליהם היו הם אמונים.

היה משכים קום מדי בוקר להכין את משלוחי הדואר ומסיים את משרתו לקראת צהריים לא לפני
שיצא אחרון הדוורים לקו חלוקתו, אז היה שב יענקל לביתו, שם ציפתה לו זוגתו שבאורך
רוח הכינה עבורו את המאכלים האהובים עליו, ובכל יום באותה השעה היו אוכלים שניהם
יחדיו בביתם ממטעמיה, שהיו מעלים ריחות משכרים כבר במעלה המדרגות אל ביתו שהיה
בקומה השנייה בבניין ישן, הממוקם ברובע הישן של העיר, ואחר כך היה יענקל פורש לבדו
לחדרו וישן שנת צהריים בת שעה אחת וחמש עשרה דקות בדיוק.
זוגתו היתה טרודה בזמן הזה בעיקר על שמירת השקט בזמן שאהובה נח את מנוחת הצהריים הקבועה
שלו.

אחר כך היה קם ממנוחת הצהריים ומתייצב מדי יום ביומו, חמישה ימים בשבוע, בסניף הגדול של
רשת חנויות הספרים שהיתה במרכזה של העיר, היה בכך עבור יענקל גם עיסוק משלים
להכנסתם, וגם עונג עצום שלו להיות במחיצתם של ספרים, והיה רוכב באופניו לחנות מדי
יום, מתייצב במחסן הגדול שהיה ממוקם בחלקה האחורי של החנות הגדולה, שם היו ארגזים
ארגזים של ספרים מונחים, מצפים לפתיחתם ומיונם למקומם במחסן, ומשם אל מדפי החנות
ואל הצרכנים הקונים אותם בהמוניהם.

והיה מחסן הספרים עבור יענקל עולם ומלואו, כמו אוצר בלום בכספת שבה שכנו סיפוריהם של
גדולים וסיפריהם של ענקים, טולסטוי ליד עגנון, עמוס עוז ליד פרופ לייבוביץ, חסמבה
ליד הקוסם מארץ עוץ, אלבומי נפלאות הטבע אל מול הסטוריה, אמנות ותרבות, והוא היה גומע
אותם מביט מדפדף בתוכנם בין לבין מיונם בתשוקה, כמו שואב לתוכו את הספרים ואת
תכולתם ככל שהיה הדבר ניתן ותלויי בו, שואף להספיק עוד ועוד, כמה שיותר בפרק הזמן
הקצר שהיה קצוב עבורו לקריאה תוך כדי עבודתו.

והוא היה שקוע בקריאתם שם במחסן גם כאשר סיים כבר את מכסת עבודתו, והיה לפעמים רושם דברים לפינקסו במהירות שמא יפרחו מזיכרונו, עד שהיו נדרשים המנהלים להאיץ בו לסיים את
להט קריאתו מעט לפני שסגרו את דלתות החנות ופרשו אף הם לביתם, אז היה גם הוא נחפז
לדרכו לא לפני שחטף קריאתה של עוד שורה ברגע האחרון ממש לפני שיצא.

היה שב בשעת לילה מעט לפני חצות לביתו, אל זרועות זוגתו שהיתה ערוכה לכבודו ומפנקת אותו
בכוס תה ועוגיות מעשה ידיה לפני שהיו פורשים יחדיו לשנת מנוחה שלפני השקמת הבוקר
המוקדמת של יום המחרת. 

ומדי יום שישי בלילו של בוקר הפרלמנט היו מתנים הם אהבה בהתרגשות הדדית וחשים זה את זו בזמן
שהתחבר גופם לאחד, ללא מילים היה הוא מלטף את שיערה הגולש אל כתיפיה ומעביר את ידו
משם אל צוארה ואל שדיה המעטרות את פלג גופה העליון, והיה נרגש וגם היא למגעי אהבתם
והיה מתמזג גופו בגופה לקול אנחות חרישיות שלה ושלו גם, עד הרוגע, ואז ישארו הם תמיד
חבוקים לשנת לילה מפנקת וארוכה אל תוך השבת, היו יענקל וזוגתו מתענגים ממעשה האהבה
הקבוע שלהם כך בכל ליל שישי.

במשך כל השבוע היה משנן ולומד וקורא ומכין תחמושת של ציטטות לשבוע הבא עליו לטובה.

היה נוהג תמיד לשלוף ציטטות של גדולי עולם, ולכל נושא היה עולה בדעתו ציטוט של מי מפורסם,
ידוע או ישן וגם חדש, כאילו בכך מאמן היה יענקל את זיכרונו לשמר את הידע שצבר
ברבות השנים בלימוד ובקריאה, ואימרות החכמה של גדולים ממנו במחסן הספרים הקסום בו
עבד היו סוג של סמן קריאה לספר שלם שקרא מדי יום ביומו שם, ובכל קריאה היה יענקל רק
מתמלא בציפייה דרוכה לקראתו של מפגש הפרלמנט הבא עם חבריו ביום שישי המתקרב ובא
בכל שבוע מחדש.

בכל מפגש של הפרלמנט בחיתולי הבוקר המוקדמים, היו עוסקים החברים תמיד בשאלות זה על משפחתו של משנהו, על ילדיהם נשותיהם ואפילו על נכדיהם עם הזמן.

היה מספר מועלם על נכדתו שאך נולדה ומתגאה בשחוק שהיא כבר החמישית, ולובין היה מספר על
הצעיר שבבניו המתגייס כעת לצבא, הרשקו השיא את שתי בנותיו כבר, הרצל התפאר בילדיו
המנהלים עבור כל המשפחה את הבסטה בשוק העירוני, דויד סיפר על בניו המסיימים לימודי
משפטים וכלכלה, ומשה הפטיר מעט בכעס שאין במקצועות הללו פרנסה כי יש כבר יותר מדי
כלכלנים ועורכי דין, מתפאר על הדרך בילדיו האחד בעל מסעדה גדולה ומצליחה והשני
יבואן של מותגים, כאילו מתריס בפני שותפו שעבודה קשה ומכניסת מזומנים חשובה יותר
מלימודים.

ובמהלך כל השיחות המשפחתיות הללו היה יענקל יושב כאילו קפאו שד לא פוצה פה ולא מדבר,
אפילו ציטוט לא היה יוצא מפיו בכל פעם שהיו הנושאים הללו עולים, עד כי לחלוחית של
דמעות היו ממלאות את עיניו והוא נלחם עם נפשו וגופו שמא יחושו בכך חבריו, היה אז
קם יענקל ועוזב אותם לרגעים, שם עצמו כאילו יוצא להתפנות מאחורי הבקתה, שם היה
ממרר בבכי חרישי עד שהיה נרגע וחוזר אל חבריו.
היה מפטיר לפני כולם תמיד עם שובו משם: ״אתם הילדים שלי, אתם״
כאילו מסמן בכך את המעבר מהמשפחה של כולם לנושא הבא, וכולם הנהנו בראשם כמו מבינים היטב
את הציטוט הקבוע הזה ואת משמעותו, היה זה ציטוטו הקבוע של יענקל לבדו, ולא נאמר
הפעם בשמו של אחר גדול או מפורסם, היה זה הציטוט של יענקל בעצמו, הציטוט שלו.

״אתם הילדים שלי, אתם הנכדים שלי, אתם והספרים אתם המשפחה שלי״
היה אומר להם, והם היו כולם מבינים.

יום פרלמנט אחד ביקש דויד להזמין את כולם לארוחת ערב משותפת לכבוד שלושים שנות נישואיו
לרעייתו, אמר לכולם שהזמין מקומות בבית מאכל מהודר בצפונה של העיר והבטיח תזמורת,
ריקודים, שתייה ואוכל טוב.
״כולכם מוזמנים״ אמר דויד, ״ גם הילדים והנכדים כולכם ובני המשפחה שלכם כולם מוזמנים״ חזר
ואמר בהביטו אל יענקל, ״ביום שישי בשבוע הבא בשעה שמונה בדיוק יבוא הבן לאסוף אותך
ואת אשתך יענקל, תהיה מוכן ״כאילו מבקשו לאשר את בואו גם, ויענקל ענה: ״בשמחה תודה דויד, בשמחה״.

במשך השבוע שלפני הארוע, דאג למצוא במחסן הקסם אלבום תמונות מרהיב על תולדות מדינת
ישראל מאז הקמתה, צירף אליו את סיפרו של מאיר שליו ״עשו״ שמצא בו מתאים לגודל
האירוע, רכש אותם והביא אותם אל ביתו ביום חמישי מבקש את זוגתו לעטוף אותם לאריזת מתנה מעשי ידיה, עשוייה מנייר משי מהודר בציבעי ארגמן וזהוב עטורים בסרט מסולסל אליו צירף את בירכתו בכרטיס ברכה מאולתר:

״ברכות ליום נישואיכם השלושים, כן יירבו, ביחד עם בריאות, ושתזכו אתם עוד לאהוב כמו
שאנחנו אוהבים אתכם כפי שכבר נאמר מפי גדולים ממני; 
״הלב שלך אינו נמדד על פי כמה אתה אוהב; אלא על פי כמה אחרים אוהבים אותך.״
פרנק לימן באום, מתוך הספר "הקוסם מארץ עוץ" .

וחתם את ברכתו בשמו ובשם זוגתו.

ביום שישי של הארוע, עם בוקר, התנהל הפרלמנט כמעט כרגיל, ולמעט התכונה והציפייה של כולם
למסיבה באותו הערב וגם רצונם של דויד בעל השמחה ולובין ומשה והרשקו והרצל ואהרן
ומועלם גם למהר קמעה וללכת מוקדם מהרגיל, מסמנים ליענקל במבטיהם המבקשים אותו
לסיים בציטוט הרגיל, אות הסיום השבועי והוא נעתר מיד ואמר:
״אין לי ציטוט מיוחד להיום בגלל אולי שהוא נדרש מוקדם מהרגיל, ולכן אצטט את אוסקר ויילד
שאמר דבר נכון מאוד למצב שכזה, וכך אמר ויילד:

"כדי לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון עליך לשתוק רוב הזמן"

כולם הנהנו בחיוך רחב וקיבלו מיענקל את האות לסיום הפרלמנט של אותו הבקר יוצאים לדרכם מתכוננים לארוע של אותו הערב.

בדיוק בשעה שמונה בערב הגיע בנו של דויד לאסוף את יענקל וזוגתו, והם היו מוכנים הרבה זמן מקודם, לבושים במיטב מלבושיהם, יענקל בחליפת האירועים הכחולה שלו וזוגתו בשימלת התחרה המהודרת שתפרה בעצמה, מאופרת בעדינות סומק הלחיים, ובליפסטיק ורוד אדמדם בהיר עד כי בקושי נראה,ושניהם מבושמים במיטב.

יענקל באפטר שייב הקבוע מימים, ״אולד ספייס״, וזוגתו בשאנל 5 שקנה לה יענקל לפני שנים והיתה משתמשת בו רק בנסיבות מיוחדות מאוד, ולכן היה בו עדיין מספיק בישום להתזה קלה על צווארה גם באותו היום.

מצויידים במתנה הארוזה ירדו את מדרגות ביתם אל הרחוב הקטן ומשם אל תוך המכונית שהסיעה אותם אחר כבוד מדרומה של העיר ועד למקום האירוע בצפון.

לכשהגיעו ויצאו מן המכונית בדרכם לאולם דאגה זוגתו למתוח את חולצתו של יענקל ולוודא שמקטורנו נקי ללא סימן של קמט, והיא אף בחטף הספיקה להביט במראה הקטנה ששלפה מארנקה כאילו בודקת את תקינות האיפור הקל ותסרוקתה המעוצבת שטרחה זמן רב להעמידה לשביעות רצונה.

נכנסו שלובי זרועות אל פיתחו של האולם בעת שיענקל מאיץ בזוגתו להגיש לדויד ולאישתו את המתנה.
המולת האורחים נשמעה עד מחוץ לכניסת האולם וגברה יותר ויותר ככל שהתקרבו אל פתח הכניסה המהודרת, רגע לפני פסיעתם פנימה נמתחו והזדקפה מעט קומתם מוכנים לכניסתם לשם, ואז, ברגע אחד, מיד כאשר צעדו את פסיעתם הראשונה פנימה, נשמעו קולות התזמורת המנגנת ושירתם של כולם ביחד:

״יום הולדת שמח, יום הולדת ליענקל, יום הולדת שמח״

יענקל נעתקה נשימתו עמד עם זוגתו מול כולם הלומים, ליבם החסיר פעימה...

ובאחת עטפו אותם מועלם והרצל לובין והרשקו דויד ומשה ואהרן גם חיבקו אותם אליהם ואת יענקל במיוחד.

יענקל החל צחוק גדול של שמחה עולה על פניו, והגניב שאלת תם לדויד, ״כל זה בשבילי, בשביל היומולדת שלי, ממזר אחד?״
נצצו עיניו של יענקל בעת שכל הילדים והנכדים עטו עליו ועל זוגתו חיבקו אותם ונשקו להם והם באהבה השיבו להם חיבוקים עזים ונשיקות של משפחה.

יענקל אז לא יכל יותר לעצור את ביכיו כמו בכל יום שישי בפרלמנט, והוא צחק ועיניו הזילו דמעותיו הפעם בלי הסתר, היה בוכה מחבק וצוחק בעת ובעונה אחת.

לא פסק יענקל לבכות גם כאשר ההמולה והאהבה סביבם פחתו ובזמן שהגישו את מנות האוכל העשירות ומזגו אל הכוסות מן המיטב, היה מביט מפעם בפעם בחבריו הישובים סביבו אל שולחן אחד, מביט בהם משתאה ושוב בוכה, כך במשך כל אותו הערב.
עד כי פנה אליו דויד ואמר לו; ״יענקל זה הזמן לשמוח ולא לבכות, אלה כולם המשפחה שלך אחד אחד, הילדים שלך והנכדים שלך, היה שמח איתם״

ויענקל השיב לכולם: 

״אני בוכה משימחה, משימחה אני בוכה״

״אתם הילדים שלי, אתם הנכדים שלי, אתם והספרים המשפחה שלי״

לקול צחוקם של חבריו לשמע משנה התוקף שקיבל ציטוטו הידוע של יענקל בפעם הזאת.