חודש נוסף תיכף חולף לו, אבל המחשבות מתמשכות ולא נפסקות...
בעיקר על החבר, הצבא, העתיד והכסף
יש לי וירוס איזה שבוע, נדבקתי ממנו וגם הוא לא מרגיש טוב.
בחילות, סחרחורות, כאבי ראש, בטן, הכל. שנינו על הפנים פשוט
ואני צריכה לנסוע לבית הספר, לקבל את ציוני הבגרות שאמא עדיין לא יודעת שקיבלתי
ואני דוחה את זה עד הקצה האפשרי. לא רוצה לחזור למקום הזה, לא רוצה לראות את האנשים הללו יותר
היה לי שם רע. כולם תמיד אומרים שבסוף מתגעגעים לזה
אבל אני לא חושבת שזה אי פעם יקרה לי
בזמן האחרון אני לא מוצאת את המילים הנכונות... לא מצליחה לרשום פוסט באופן חופשי
כל הזמן נתקעת על מילים ומשפטים, מוחקת ומשנה הכל מחדש
לפעמים אני מרגישה שאני מאלצת את עצמי לרשום פה, אבל מצד שני אני לא
ואני מניחה שזה נובע מכך שזו התקופה הכי רגועה שהייתה לי בחיים
אך יחד עם זאת יש לי המון דאגות בראש.
לפחות המצב בחיי רגוע - והכוונה היא למצבי הנפשי, החברתי, המשפחתי והכלכלי.
כנראה שאני לא שמה לב אבל הבלוג הזה כבר לא משמש בתור מקום הפריקה הקבוע שלי
כי יש לי מקום פריקה חדש.
והוא המקום הכי טוב שהיה לי עד כה
הכי מעודד ומבין שיש
ואני כל פעם מתפלאת מחדש איך מצאתי אותו ואיך התפתחה בינינו אהבה כה גדולה
פשוט מעריכה ומוקירה כל רגע איתו.
אז אם כבר לפתוח נושא בפוסט, זה כנראה יהיה צבא.
אני חוששת לגבי הצבא, אפילו מאוד. לא רוצה להגמר בסוף במקום שאני לא רוצה להיות בו ולעשות משהו שלא רציתי
כל פעם מיון נוסף וכל פעם מחכה לתשובה שלא מגיעה, עד שלבסוף אני מתקשרת ומתוודעת לכך ששוב, לא עברתי את המיונים.
זה ממש מייאש אותי, ואני יודעת שצריך להיות עלוקה ולהתפס לצבא על הצוואר
אבל אין לי מוטיבציה להתקשר ולשמוע תמיד תשובות שליליות. די, נמאס לי, באמת.
זה פשוט מכעיס אותי שהעתיד שלי ושל שאר המתגייסים בארץ תלוי בחבורה של אנשים צעירים חסרי אחריות שלא טורחים אפילו להודיע לך אם התקבלת למקום מסויים
טרם נכנסתי לצבא
ואני כבר רוצה להקיא ממנו
כינוי:
צ'יבורשקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
