I Kissed a Girl

היו שם כלכך הרבה אנשים ,צלם ראש העיר 

אנשים כמות גדולה של אנשים שבוכים מתעלפים מתאבלים 

ואני מסתכלת על התמונה הגדולה ורואה את כל הקוביות שיש הלבנות האלה שעוברים בניהם אנשים לבושים שחור ואני אומרת

זהו לפה אני אחזור?

למקום הזה ? זה מה שישאר ממני אדמה עם הגוף שלי ? ודמעות עם קצת זיכרון שלאט לאט גם יעלם מהעולם.. 

אז מי אני בכלל? ומה אלה החיים האלה ?.. 

אני מקשיבה לצלילים שמסביב מנגינה של קולות שזועקים לשמיים ומתאחדים ביחד לקול גדול אחד של כאב צורם שממיס את הלב 

מנסה לסתיר את הדמעות ולמחוק כל הבעה מהפנים מרגיש כמו שיר אחד שכולם ביחד שרים שאומר בעצם 

זהו אנחנו רק בני אדם ולא יותר מזה.. 

חשבתי לעצמי אני לא רוצה להפרד ככה מהאח שלי , היחיד הקרוב שכבר מזמן מרגיש לי כמו חלק בלתי נפרד מהנשמה שלי ..

המחשבה הזו תפסה אותי כלכך חזק וגרמה לי להזדהות לרגע , לאבד אותו זה כואב לי יותר מלאבד את עצמי 

אותו  או כל אדם אחר שיקר לי כמוהו למרות שאף אחד לא משתווה לזה בכלל.

אז ביום שאני אעזוב את העולם הזה , מה אני אשאיר אחרי ? 

מה אנשים יעשו ביום הזה ?..

אני לא רוצה שאף אחד יבכה אני רוצה שישמעו בשבילי מוזיקה רגועה בסגנון בלוז או ג'אז  שיאכלו טוב בשבילי  ישתו יין ויהיו אופטימיים תמיד

למרות שלא אהיה 

הייתי רוצה שאחרי שאלך מהעולם הזה משהו טוב ישאר ממני משהו שאנשים יאהבו ויעריכו 

שישימו לי טוליפים אדומים בלי אבנים בעצם מה זה חשוב גם ככה אהיה אי שם בשמיים.. 

הכי חשוב זה שלא אמות בגיל צעיר , שההורים שלי לא יסבלו ויבכו בגללי

ובטח יפתחו את הבלוג הזה לקרוא בו ויגלו עלי דברים שמעולם לא ידעו.