אני לא יכולה יותר עם החיים האלה..
נמאס לי ללכת לבצפר...
אבל מצד שני אני לא רוצה שהוא יגמר /:
מהרגע שנכנסתי לחטיבה חיכיתי רק לרגע לעוף מפה.
ועכשיו אני לא רוצה שהזמן יעבור..
אני פוחדת..
שום דבר לא מחכה לי בתיכון...
הילדים שם רק יהיו יותר רעים ..
הם זורקים ביצים קמח ושקיות פיפי על ילדים כמוני...
לא רוצה לעבור לתיכון.
לא רוצה להיפרד מהמורה למתמטיקה שגרמה לי להאמין בעצמי:(
היא הסיבה היחידה שלי לבוא לבצפר, או לקום בכלל...
חחח מצד אחד מהשניה שאני נכנסת לבצפר בבוקר אני מחכה לשניה שטני יצא ממנו,
אבל מצד שני אני לא רוצה שזה יגמר....
ביום ראשון אני מתחילה פרק חדש בחיי,
ההתמודדות עם מחלת האנורקסיה באישפוז במחלקה...
אז בהצלחה לי /:
אני ככ מתביישת בעצמי...