את.
את האדם הראשון שאי פעם פתחתי בפניו את כל מה שאני.
את כל מה שאני מסתירה, מחביאה.
בחיי, לא חשבתי שאכיע לכזו פתיחות. שתדעי הכל עליי.
כולל את המחשבות הכי אפלות שלי.
כאלו שאני חשה לעצמי. שומרת. לא מספרת.
העולם הרבה יותר צבעוני כשאת איתי.
קל לי להלחם בהכל.
אני רוצה להלחם בהכל.
וכשאני רואה אותך בוכה,
עכשיו, מולי.
הלב שלי נקרע.
כי זה משהו שאני אמרתי.
כי זה משהו שחשפתי רק בגלל הפתיחות הזו.
ואולי, הייתי צריכה להציב את הגבול.
לראות מזה עושה לך, שובר אותי.
וזה בכלל לא מציאותי.
כי אני כאן.
נוכחת.
נמצאת בכל צורה מוחשית ופיזית.
אני אוהבת אותך,
כל כך,
מילים כבר לא יכולות לתאר.
אוהבת את מה שאני גורמת לך להיות. להרגיש.
אולי יגיע יום שלא אהיה פה,
אבל חשוב לי שתדעי, שכל יום איתך היה יום מנוצל כראוי.
כל רגע כל שניה, היו יותר מאושרים מכל שנה ושנה בחיי.
אם באמת יקרה לי משהו,
שלפחות ההורים יראו כמה טוב היית לי.
שיקבלו אותך ויאהבו אותך כמוני.
חשוב לי שיראו באיזה אישה גדולה מהחיים התאהבתי עמוקות.
עוד לא סיפרתי ליקום מי את,
כי כרגע אני לא מרגישה אפילו את הצורך לחלוק.
הוא יודע שטוב לי. הוא מרגיש את האושר שמציף כל נים, וריד ותא בגופי.
אבל, אני עד אכתוב עלייך.
כדי שידעו.
כדי שזה יהיה לך זיכרון.
כדי שתדעי באמת,
כמה את מרגשת אותי בכל רגע.
כמה הנוכחות שלך בחיים שלי חשובה לי.
משתלטת עליי.
אוהבת אותך בלי סוף.
כי אני מאמינה באהבה אחרי שהולכים,
למרות שאני הולכת להלחם על כל רגע וכל שניה.
לא מוותרת על החיים האלו לצידך.
אוהבת אותך עד כלות.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
