בשנה החולפת למדתי הרבה דברים.
למדתי בראש ובראשונה, שאנחנו גרגיר חול על פני אוקיינוס שלם.
מגיע נגיף קטנטן, מינורי, מיקרוסקופי, בלתי נראה לעין בלתי מזויינת והופך את העולם.
מראה לנו מאיפה משתין הדג.
מוכיח לנו, שלא משנה כמה כסף יש לנו, או אין,
כמה מאושרים אנחנו, או לא,
כמה אוהבים אנחנו, או שונאים -
שכולנו שווים.
לכולנו נקודת תורפה.
הבריאות שלנו.
זה מעמיד הכל באור אחר.
משנה זוויות.
משנה חשיבה.
משנה סדרי עולם.
גורם לנו לחשב מסלול מחדש...
למדתי שאנחנו, בני האנוש,
הרבה יותר טובים לטבע
כשאנחנו לא חלק ממנו.
כשהעולם עצר מלכת,
הטבע התחיל לחיות.
נהרות הפכו צלולים
בעלי חיים לא חששו לצאת ממחבואם
כדור הארץ השתקם.
רק זה, גרם לי להבין, כמה נזק אנחנו עושים.
עזבו לרגע את כל המלחמות בינינו,
את כל העצבים,
את כל הדרמות.
הטבע,
אמא אדמה שלנו,
זו שאמורה לחבק אותנו אל זרועותיה בסוף ימינו,
פצועה.
קשות.
וכדי להבריא אותה,
כדי לשמור עליה,
צריך ורצוי ......להניח לה.
אז כן,
יש המון אנשים שהקורונה הרסה את חייהם
ואף לקחה אותם.
אבל,
הקורונה,
זו שכולם חוששים ממנה,
לימדה אותנו לקח חשוב מאוד.
פאוזה.
נשימה.
הפסקה.
היי,
אנחנו כאן,
ונמשיך להיות כאן עוד הרבה שנים.
למה לא לשמור על הקיים?
למה לפגוע במה שמזין אותנו?
למה לפצוע את מה שאמור לחבוק אותנו בסוף ימינו?
אנחנו,
בני האדם,
לא ראויים לה -
לאמא אדמה.
ונגיף קטנטן,
מיקרוסקופי,
שלא נראה בעין בלתי מזויינת,
לימד אותנו לקח ענקי,
עצום,
כגודל היקום.
שאנחנו המין הכי הרסני בטבע
ולחלקנו אף לא מגיע לחיות.
כי אנחנו לא מאפשרים לאחרים להתקיים
עם הזריקת זין שלנו
עם חוסר האכפתיות שלנו
עם הנפש הרעה שלנו
עם האיד, האגו והאלטר אגו שלנו
עם כל החרא שיוצא לנו מהפה
די!
תהיו צנועים
כנועים
הגונים
ונפלאים.
כי זה כל מה שיישאר אחרינו.
השם הטוב שלנו.
יחד עם אמא אדמה שתחבקנו לנצח.