הבלוג של "אמא יש רק אחת"

השבת הזו העלתה בי נוסטלגיה.

גילינו אוסף בולים שהיה לחמי ז"ל. כל ילדיו ונכדיו התקבצו סביב כדי לסדר אותם באלבום מיוחד לבולים, התשוקה לאוסף עברה גם לילדיו והם החלו לאסוף בעצמם.

כשהגענו הבייתה, עליתי לקומה השניה, ל"בוידעם" הביתי שלנו. 

פתחתי את הארון.

חיפשתי שקית ישנה. מלאה זיכרונות. מלאה ב"יומני היקר" שלי. אולי 11 כאלה שוכבים שם, מלאי סודות.

היומנים הראשונים שלי נעולים עדיין במנעול קפיץ פשוט.

שאר היומנים סגורים בכפתור קליפס פשוט.

פתחתי חלק מהם. איזו חפירה. הייתי חפרנית עוד מגיל קטן. בגלל חוסר ההקשבה של אמי. חוסר הפתיחות שהתאפיינתי בה גרמה לי לפתוח הכל בתוך "יומני היקר".

ואז....ראיתי 2 תמונות. נוסטלגיות. מימים אחרים, מאושרים, לפני שהגחתי לעולם.

אבא ואמא. יום החתונה שלהם.

אמא בשמלת "ירדנה ארזי", כך הייתה מספרת. אבא חתיך כמו ג'ון טרבולטה בסרט "שגעון המוסיקה" עם אותה חליפה לבנה משגעת. אבא המהמם שלי ואמא היפייפיה.

מתגעגעת אליכם קשות.

מתגעגעת לזוגיות שלכם. למרות שלא ממש הייתה שם.

חייתם בנפרד עוד הרבה לפני שהתחלתם לחיות יחד.

רבתם כ"כ הרבה ומעולם לא הרגשתי את זה.

הייתם לי משענת וכתף ומשפחה חמה ואוהבת, עד היום בו התגרשתם.

אחרי שהתגרשתם, כל סיפור המריבה ביניכם נפרש ונמתח מבלי שהיה אכפת לכם ששמעתי הכל והפנמתי הכל וכאבתי הכל ובכיתי על הכל. ופיתחתי טראומה אישית על הכל. 

אבא עזב את הבית, נעלם לי לפרקים והשתדל להגיע כל שבוע.

אמא נעלמה לי כליל למרות שגרנו איתה. היא נכנסה לבועה. בועה בלתי חדירה. בועה קשה וקרה. בועה - לא אמא. :(

הלילות הארוכים בהם בכיתי לא נשכחו מראשי, מליבי.

הלילות ההם המשיכו והמשיכו עוד שנים ארוכות והאמת, ממשיכים מדי פעם לטפטף לתוך זכרוני ואני דומעת בהם. דומעת כאב רחוק.

הכי עצוב לי שהכי קרובה אליי מביניהם כ"כ רחוקה ממני רגשית.

והכי רחוק ממני מביניהם כ"כ קרוב אליי בלב ובנשמה.

אני אוהבת אותך אבא.

אני אוהבת את הזכרונות הטובים ממך אמא, גם אם היו לי מעטים.

אל תתגרשו.

תעשו הכל למען הזוגיות ולמען התא המשפחתי הקטן.

ואל תתחתנו אם אין שם אהבה וכבוד ואמון הדדים. הנזק לילדים פשוט כבד מדי וארוך מדי.