אז היינו לבד בסופ"ש. בצימר בצפון הרחוק.
הפעם היחידה שהיינו יחד בנופש בלי הילדים הייתה ..... - לפני שהגיעו הילדים, לפני 11 שנים.
כן. מזמן.
לא ארחיב לגבי מה שעשינו שם (כאילו דא! ומכל הכיוונים).
אבל אומר שברגעים שלא עשינו את מה שעשינו שם, הרגשתי שחסר לי משהו.
ואז הבנתי.
הילדים מילאו לי את כל החיים, את כל היום, את כל השעות הקטנות.
פתאום, אין לי כביסה לכבס.
אין לי ארוחות לבשל.
אין לי כביסה לקפל.
אין לי גיהוץ.
אין לי ילד שקורא לי.
אין לי עוד ילד שקורא לי.
אין לי עוד ילד נוסף שקורא לי.
אין.
הזמן פנוי במיוחד.
וגיליתי....שזה ממש מוזר.
שזו גמילה זמנית קשה במיוחד.
החלטתי לנסות ליהנות.
נחתי, ישנתי,
התקלחתי, היינו מלא שעות בג'קוזי.
צפינו בטלויזיה ללא הפרעות.
אבל...גם את הרגעים שהעברנו, היה לי קשה להעביר בכ"כ הרבה שקט. לא היו הפרעות. זה היה מוזר.
אז...יצאנו לטיול רגלי.
פרקתי עוד קצת אנרגיה בהליכות.
ביקרנו באתר תיירותי, שם נגמרה לי כל האנרגיה כי המקום היה ענק, נגמרו לי הרגליים!
חזרנו לצימר, נרדמתי ואחר כך שוב הוצאנו אנרגיה.
בסופו של דבר, חזרנו עייפים יותר משהגענו לשם.
טוב....לפחות זו הייתה עייפות חיובית ;)
בסוף היום, בדרך הביתה, אמרתי לבעלי: "ממי, בפעם הבאה רק עם הילדים!"
הוא צחק בקול רם ואמר: "למה? עייפתי אותך?"
צחקתי גם אני ואמרתי:"גם אבל לא רק בגלל זה. גם הם צריכים לצאת".
הוא הסכים ואמר:"אבל אין מצב שלא נחזור על זה שוב. זה חובה!"
צודק.
זה שיפר את היחסים בינינו.
היחסים האינטימיים שלנו השתפרו.
כנראה בגלל שאני לא רגילה לעזוב אותם ככה, קשה לי להגדיר את הנופש הזה כמשהו בלתי רגיל. כ-וואו! כבריחה מעולה מן המציאות. כי היה לי ממש קשה להיות בלעדיהם. היה לי קשה כי זו פעם ראשונה שאני עושה את זה.
פחדתי שחמותי לא תתמודד איתם.
פחדתי שהם ירגישו נטושים על ידינו.
פחדתי שיהיה להם קשה.
כ"כ פחדתי ששכחתי ממש ליהנות.
טוב....נהניתי. אבל משהו בסיכומו של עניין לא היה שלם.
קשה לי להצביע על מה בדיוק....
ומסתבר, שאני לא היחידה.
גיסי וגיסתי יצאו במקרה גם הם לנופש באותו סופ"ש ללא הילדים וגיסתי טמטמה את גיסי עם הדאגות שלה על הילדים.
ואז נרגעתי.
התחושות שלי לגיטימיות לחלוטין.
פשוט כי אני אמא.
ואמא לילדים שלי יש רק אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה