הבלוג של "אמא יש רק אחת"

זה מדכא.

המחשבה שאנחנו חיים בLOOP תמידי של בית-עבודה-ילדים.

הרצון לשגשג ולהצליח לפרנס את המשפחה בכבוד, השאיפה להרוויח עוד כסף כדי שיהיו עוד משאבים באמצעותם נוכל לקנות עוד ועוד רכוש, צעצועים, אוכל, ביגוד, הנעלה וחופשות משפחתיות.

וזה כל הזמן ככה.

עובדים.

חוזרים הבייתה מותשים.

עכשיו ילדים, ארוחת צהריים+ערב.

בזמן בית ספר, לשבת איתם על שיעורי הבית או לנדנד להם שיכינו שיעורי בית.

לקלח, לטפל, לדאוג, להפריד בזמן מריבות וויכוחים ועוד מלא דברים שבסופו של יום מה הרווחנו? עוד יום. יום סתמי.

טוב, יש כאלו שיגידו לי שהימים אינם סתמיים.

שכל יום הוא ברכה משמיים.

כי יש כאלו שלא נתמזל מזלם לנהל אורח חיים שגרתי.

יש כאלו חולים, נכים, עברו טראומה משפחתית, פצועים, בנם אבד איפשהו בהרי הקילמנג'רו, אביהם חלה במחלה הארורה, אמם חטפה שבץ ועוד סיפורים מזעזעים.

אז נכון, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה - אני תמיד אומרת את זה (לא תמיד מרגישה את זה).

אבל, כשאני מסתכלת דרך זכוכית מגדלת על חיי בלבד - אני מרגישה יאוש, כי בעצם לא מעניין אותי מה עובר על אחרים. אני מדוכאת, כי אני חיה ב LOOP. לא רק אני. גם הבעל והילדים.

זה משעמם.

ככה נבלה כל חיינו?

ככה נחייה עד יום מותנו?

ב LOOP מסריח שכזה?

באסה.