הבלוג של "אמא יש רק אחת"

בילינו אתמול אצל סבתא של בעלי, כמו כל שנה.

אני אוהבת לנסוע לשם.

זה בית קטן וצנוע. 2 חדרים וחצי בסה"כ.

אין לי מושג איך, אבל היא מצליחה להכניס לשם את כל המשפחה.

ובמימונה, וואו, זה היסטרי. צפוף אבל מרווח איכשהו. אפשר לזוז ממקום למקום למרות כמות האנשים.

בקיצור, מקום קטן וחמים.

סבתא שלו, שתהיה בריאה, חייכנית ומקסימה. שוקדת על התבשילים (על כל ה 30), ומכינה הכל!

חס וחלילה שלא יחסר למישהו משהו, שואלת את כולם מהגדול לקטן אם הכל בסדר ואם הוא רוצה לאכול עוד ולמה לא אכלת מספיק ולמרות הכאבים ברגליים היא עומדת ומבשלת ומכינה ומגישה...הבנות שלה עוזרות לה מאוד ומתחננות אליה שתשב, אבל היא לא תמיד מקשיבה.

שתהיה בריאה ושהשם ייתן לה המון כוח ושתמיד נהנה מחברתה וממאכליה, היא אישה מדהימה, מיוחדת במינה ואשת חייל ללא כל ספק.

לעניין אחר,

אחרי כל הברכות של אתמול, והסלטים, והעובדה שהגעתי 'לא רעבה' לסעודה (כי בעלי החליט לפתוח את השנה עם "על האש" טעים במיוחד), התפוצצתי כמעט. אז החלטתי שלא לטעום ממטעמיה. וניצחתי את עצמי. סוף סוף. אבל עדיין הייתי והרגשתי כמו בלון נפוח.

קניתי שמלה מ"גולברי" (באדיבות האשראי של אבא שלי, מתנה לחג לעצמי), מהממת. אבל, הבטן שלי בצבצה כאילו הייתי בהיריון. סיוט.

אני, שתמיד הייתי רזה, פתאום לא. זה קשה לי. מאוד.

אוף!

אבל כוח הרצון שלי לרזות שואף לאפס.

לא בא לי להתחיל משטר. שונאת את זה. 

בעלי קורא לי "קציצה". ממש מעליב. אמרתי לו שזה מעליב. ואז הוא אמר : "את לא מבינה? אני מת עלייך שאת ככה, יש מה לתפוס!"

חחחח...לא יודעת אם לצחוק או לבכות 

בקיצור, שתהיה שנה טובה ורזה (במובן הבריא של המילה).