צונאמי טרור, לא פחות.
לא אכפת להם.
הם לא רואים בעיניים.
אין להם ערך לחיים, לא לשלנו ולא לשלהם.
סרטונים מוצפים ברשת מערערים את הביטחון ומעלים את סף החרדה.
יוצאת מהבית לכיוון הרכב ומסתכלת ומחפשת אחר חשוד ערבי.
אוספת את הילד מהגן בריצה לאוטו כדי להגן עלינו. משתדלת מאוד לא להראות לחץ ופחד - מספרת לבן שלי שאנחנו עושים תחרות ריצה.
מצלצלת הביתה לוודא שהילדים נכנסו כבר מבית הספר ולא טיילו באף מקום - "ישר הבייתה!"
מפחדת לרשום אותם לחוגים, אולי תהיה מלחמה, אולי המצב יסלים עוד יותר ולא נוכל לצאת מהבית ואז חבל על החיים שלנו וחבל גם על הכסף.
אתמול יצאתי לאירוע, נשבעת ביקר לי, פיק ברכיים תקף אותי מהרגע שיצאתי מהדלת עד שהגעתי בשלום לאולם.
כל הדרך התפללתי, כל הדרך רעדתי, עד שצעקתי על עצמי באוטו שאני סתם מלחיצה את עצמי ושכדאי לי להירגע ומהר כי גם ככה הלב שלי כואב מאוד מסף החרדה המטורף הזה וקשה לי לנשום.
הגעתי לאירוע, ראיתי אנשים ונרגעתי. בנסיעה חזרה כבר הייתי רגועה יותר. אבל כשיצאתי מהרכב, רצתי (עד כמה שאפשר בעקבים) הביתה, מציצה מעבר לכתפי, שלא תקדים אותי סכין או מצ'טה או חרב.
תגידו לי, אני גרה בהארלם???
WTF?!
ככה אמורים להיראות החיים שלנו?
למה?
למה הם לא יכולים להניח לנו ולחיות בפינה שלהם בשקט??
פחד וחששות לצד אומץ לב ורצון לתקוף חזרה - זה מה שמאפיין אותנו בימים אלה.
ושהשם יעזור לנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה