הבלוג של "אמא יש רק אחת"

בעלי עומד לסיים את התואר שלו.

הוא לומד ב"פתוחה" אז לקח לו מלא זמן כדי לסיים. 8 שנים ליתר דיוק. הוא לא למד ברצף במשך השנים וזו התוצאה.

בכל מקרה, אני מחכה ליום הסיום שלו כמו אויר לנשימה.

כי סוף סוף, דברים בבית לא יידחו. דברים כמו שיפוץ, כמו צבע על הקירות, כמו עזרה בחינוך וגידול הילדים, עזרה ושותפות פעילה כמו שצריכה להיות (או כמו שבחלומות שלי).

אבל לאט לאט פתאום, אני צופה בו מתחיל פרוייקט חדש. פרוייקט שלא קשור אליי או לבית ולילדים.

הוא מספר לי על הזמן שהוא הולך להשקיע בזה, על הכסף שהוא הולך להוציא על זה, ואני מתה מבפנים.

מתה - כי אני כ"כ הרבה זמן מחכה לו והוא ממשיך בשלו.

אתמול הוא מתקרב אליי, מחפש את קרבתי הפיסית ואני מרחיקה אותו ממני.

לא יכולה שייגע בי.

אני כ"כ מאוכזבת ממנו.

בתחילת השבוע ביקשתי ממנו שיסדר לי את חדר המחסן לחדר סטודיו, כי אם כבר הוא ממשיך בחלומות שלו, שתהיה לי גם נישה פרטית שלי לברוח אליה. תכננו לסדר יחד וכשהגיע הרגע הוא אמר לי שאין לו איפה לשים את כל כלי העבודה שלו (המפוזרים על השולחן בחדר).

מאותו הרגע, פשוט נשרפו לי כל הפיוזים ועליתי לישון. אמרתי לו שאם זה היה בשביל הפרוייקט שלו, הוא היה מוצא להם מקום.

אז אתמול הסברתי לו למה אני מרחיקה אותו, הזכרתי לו את אותו היום שבו הוא לא מיהר לסדר איתי את החדר. הוא חשב שאני משחקת משחקים. אני שונאת שהוא אומר את זה. חוץ מזה, הוא לא אמר הרבה, רק הקשיב. כמה דקות אח"כ יצאתי מהחדר לכיוון המטבח והזלתי כמה דמעות של אכזבה. כשחזרתי לחדר רציתי לומר לו שאני לא אוהבת כשאנחנו רבים. אבל ידעתי שרגע החולשה הזה יעלה לי ביוקר. אז שתקתי ואכלתי את עצמי מבפנים.

הלכנו לישון כעוסים.

בבוקר קמתי עם אותה תחושה שאוכלת אותי מבפנים.

ארגנתי את הקטן לקייטנה, שוב לבד בלי שום עזרה ממנו, התארגנתי בעצמי ונתתי לו נשיקה לפני שיצאתי. כשאני לא נותנת לו נשיקה הוא מבין שאני כועסת ללא רמז לפייסנות. כשאני נותנת נשיקה -זה רמז מובהק לרצון להתפייס. אך גם הנשיקה שלו וגם שלי היו חלושות. הוא כועס ופגוע כשאני מרחיקה אותו. ובכן, גם אני פגועה ממנו.

אני באמת מקווה שהקשיב אתמול. אני מקווה שיבין שאני צריכה אותו. צריכה את הבעל שלי שכרגע מרגיש לי כמו יחידה נפרדת בזמן שאני והילדים יחידה נפרדת נוספת. זה לא צריך להיות ככה. אנחנו אמורים להיות יחידה אחת מלוכדת. אך התחושה היא שבגלל הלימודים שלו, הופרדנו לאט לאט, כל אחד לענייניו, כל אחד לחיי השגרה שלו, כל אחד לטרדותיו היומיות והכי עצוב שזה לגמרי נראה כמו משפחה חד הורית.