הבלוג של "אמא יש רק אחת"

חשבתי שזה יהיה ברור מאליו.

כמו שברור לי מאליו, שכשמישהו נופל למשכב, מישהו אחר במשפחה ממלא את מקומו ודואג לכל צרכיו.

אבל כשאמא לשלושה בנים נופלת למשכב, אף אחד מהם לא יודע מה לעשות, איך למלא את מקומה והכי מעליב וכואב אפילו הבעל.

יש בזה מן הגאווה העצמית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים ובאותה נשימה יש בזה גם חרדה קולוסאלית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים.

כבר שבוע אני חולה בשפעת ועוד הרבה תוספות מאוד לא נעימות. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, טשטוש, בלבול ותשישות איומה.

היום, כבר מתאוששת ומעט טוב יותר, אז תפסתי את הילדים לשיחה. שאלתי אותם, מה היו עושים אם לא הייתי קיימת? איך היו מתעוררים בבוקר? מי היה מכין להם כריכים, מזכיר להם להכין שיעורים, מזרז אותם למקלחות ולשינה בזמן? הם לא ילדים קטנים כל כך ובהחלט מסוגלים לבצע דברים כאלה בעצמם.

אני מאוכזבת מעצמי. איך לא חינכתי אותם ליותר עצמאות? האם האהבה שלי הפכה אותם לנכים? איך לא שמתי לב לטעות הנוראית הזו שעשיתי?

ובעלי? ברור שהיה מצופה ממנו שיעשה לפחות חצי ממה שאני עושה כדי שאוכל לנוח. אבל, ואולי אני מתרצת כאן, הוא עובד בשתי עבודות ומגיע הביתה מותש. המראה החיצוני המזעזע והתשישות הנוראית שלי גרמו לו להבין שכדאי לפחות לקחת את הילדים לחוגים כי אני לא במצב להיראות בפומבי, או לנהוג. בבוקר כשאני מעירה אותם הייתי מצפה שיחליף אותי ולפחות שיעיר אותם בבוקר במקומי. אבל, רק כאשר הייתי מרימה את הקול בייאוש שיקומו כבר, רק אז היה נכנס לפעולה. נו באמת.

אבל לא. השינוי לא צריך לבוא ממנו. הוא צריך לבוא מהם וממני. אני חייבת להעביר את האחריות אליהם ולא אל בעלי.

השיחה שעשיתי איתם נועדה כדי להודיע להם שממחר יש שינוי. יש לכם טלפונים סלולאריים, תפעילו שעון מעורר. נתחיל בזה ונתקדם.

ורק שנהיה בריאים.

בנושא הזה רק נשים יבינו אותי 

אשמח אם הנשים תגיבנה כאן היום. (גם הגברים יכולים כמובן)

מכירות את זה שאתן צריכות לקבל ווסת, וכל העולם נראה שחור,

סערה מצטברת בראש, הכל נראה כאוטי וסופני

השלווה אינה נראית לעין

העננים השחורים שבראש מאיימים להוריד עלינו גשם זלעפות וערפל שלא רואים דרכו ממטר

הכאבים שלא מפסיקים

והעייפות הכרונית שתופסת את הגוף ולא משחררת כמו קופיף קטן שאוחז בפרוות אימו.

ואז...אתן נרדמות, איכשהו על הדבר הרך הבא שאתן מוצאות קרוב.

כאובות ועייפות. לא אכפת לכן מכלום, רק להניח את הראש הדואב, להשקיט את המיגרנה ואת כאבי הרחם.

כמו חולות. חולות בשפעת. חולות במחלה איומה שאין מנוס מלהמתין לה עד שתחלוף.

אתן מקבלות את המחזור, חולפים 3-4 ימים של ניקוז רעלים מהגוף, של ניקוז עננים שחורים ומאיימים מהתודעה ואז...הסוף מגיע.

פתאום אתן מרגישות כמו בפרסומת של אולוויז, 

מחייכות, שמחות, השמש מלטפת את הפנים,

החיוך לא יורד מהפרצוף, כי הסערה חלפה לה סוף סוף ('עד הפעם הבאה' היא לוחשת ברוע)

פתאום הבלגן בבית לא כזה נורא, ואם את רוצה לסדר, יש לך המון כוחות פתאום

ואתן מרחמות על הסביבה שלכן כי סבלו את היצור המפחיד הזה שדיבר במקומכן בשבוע האחרון.

מי זו התפלצת הזאת? למה היא מגיעה אחת לחודש?

שתלך כבר ולא תחזור.

אבל, אני לא מתכוונת לווסת, הווסת, שתישאר לה עוד כמה שנים.

אני מתכוונת למפלצת שבאה יחד איתה.

זו שמכניסה אותי למצב רוח ירוד ואובדני.

אני לא אוהבת אותה ואת מה שהיא עושה לי ולסביבה שלי.

ואז מגיע השלב הבא והכי כיפי בכל החודש

התשוקה.

התשוקה למגע

לליטוף

לחיבוק

לנשיקות

לסיפוק מיני

כזה שבא לך שישאר כל החיים בגופך (ובזה אני מקנאה בגברים)

למה הוא לא נשאר כל הזמן??

זה מלאך משמים

מלאך הרוגע והשלווה

מלאך היופי והנועם

זה שאוהב שנוגעים בו

לא כמו המפלצת ששונאת 

שונאת שנוגעים בה, שונאת שמדברים אליה, שונאת אהבה.

שתלך כבר

אני לא אוהבת אותה.

אני אוהבת אותי כשאני עכשיו בזמן הנתון הזה.

בזמן שבו המלאך נמצא בחיי והתשוקה בי בוערת לגבר שלי.

כל מגע או ליטוף שורף אותי עד כלות ורק רוצה שימשיך.

מבינים עכשיו למה קוראים לנשים "משוגעות"?

זה למה.

ההורמונים המזויינים האלה.

רות סוף.

אז ככה,

כבר כמה חודשים / שנים שאני מרגישה לפעמים מיחושים בחזה.

כאבים קטנים,

קשיי נשימה קלים,

במיוחד אחרי מאמץ גופני (סקס וכאלה).

אתמול, זה קרה שוב.

לא יכולתי לשכב על צד שמאל.

הרגשתי כאב בחזה וקושי לנשום.

התהפכתי על הגב וזה חלף.

פתאום נזכרתי שהרופאה נתנה לי לעשות בדיקה כלשהי שקשורה לכאבים אלו.

הבוקר קמתי במטרה לקבוע תור לבדיקה ההיא.

התור נקבע, אני חוששת.

בעלי עבר אותה פעם, היה תקין.

אבל, אני מפחדת שאצלי לא יהיה תקין.

אולי אני פסימית, אולי אני סתם רואה דברים שלא קיימים, אבל לא בא לי להתמוטט ולנטוש את ילדיי לנצח כי לא הייתי עירנית.

לפני שיצאתי מהבית, קניתי מאי.ביי. רצועת גומי לפילאטיס ויוגה ומזרן קשיח מתאים. ברגע שזה יגיע, אתחיל לחטב את עצמי ולהכניס את עצמי לכושר.

אני מרגישה שהלב שלי מתאמץ לתפקד.

זה כל הפחמימות הרעילות האלה!

אני מתה עליהן, אבל בסוף אמות מהן!

אחלו לי בהצלחה בבדיקה, חברים.