הבלוג של "אמא יש רק אחת"

בעלי עומד לסיים את התואר שלו.

הוא לומד ב"פתוחה" אז לקח לו מלא זמן כדי לסיים. 8 שנים ליתר דיוק. הוא לא למד ברצף במשך השנים וזו התוצאה.

בכל מקרה, אני מחכה ליום הסיום שלו כמו אויר לנשימה.

כי סוף סוף, דברים בבית לא יידחו. דברים כמו שיפוץ, כמו צבע על הקירות, כמו עזרה בחינוך וגידול הילדים, עזרה ושותפות פעילה כמו שצריכה להיות (או כמו שבחלומות שלי).

אבל לאט לאט פתאום, אני צופה בו מתחיל פרוייקט חדש. פרוייקט שלא קשור אליי או לבית ולילדים.

הוא מספר לי על הזמן שהוא הולך להשקיע בזה, על הכסף שהוא הולך להוציא על זה, ואני מתה מבפנים.

מתה - כי אני כ"כ הרבה זמן מחכה לו והוא ממשיך בשלו.

אתמול הוא מתקרב אליי, מחפש את קרבתי הפיסית ואני מרחיקה אותו ממני.

לא יכולה שייגע בי.

אני כ"כ מאוכזבת ממנו.

בתחילת השבוע ביקשתי ממנו שיסדר לי את חדר המחסן לחדר סטודיו, כי אם כבר הוא ממשיך בחלומות שלו, שתהיה לי גם נישה פרטית שלי לברוח אליה. תכננו לסדר יחד וכשהגיע הרגע הוא אמר לי שאין לו איפה לשים את כל כלי העבודה שלו (המפוזרים על השולחן בחדר).

מאותו הרגע, פשוט נשרפו לי כל הפיוזים ועליתי לישון. אמרתי לו שאם זה היה בשביל הפרוייקט שלו, הוא היה מוצא להם מקום.

אז אתמול הסברתי לו למה אני מרחיקה אותו, הזכרתי לו את אותו היום שבו הוא לא מיהר לסדר איתי את החדר. הוא חשב שאני משחקת משחקים. אני שונאת שהוא אומר את זה. חוץ מזה, הוא לא אמר הרבה, רק הקשיב. כמה דקות אח"כ יצאתי מהחדר לכיוון המטבח והזלתי כמה דמעות של אכזבה. כשחזרתי לחדר רציתי לומר לו שאני לא אוהבת כשאנחנו רבים. אבל ידעתי שרגע החולשה הזה יעלה לי ביוקר. אז שתקתי ואכלתי את עצמי מבפנים.

הלכנו לישון כעוסים.

בבוקר קמתי עם אותה תחושה שאוכלת אותי מבפנים.

ארגנתי את הקטן לקייטנה, שוב לבד בלי שום עזרה ממנו, התארגנתי בעצמי ונתתי לו נשיקה לפני שיצאתי. כשאני לא נותנת לו נשיקה הוא מבין שאני כועסת ללא רמז לפייסנות. כשאני נותנת נשיקה -זה רמז מובהק לרצון להתפייס. אך גם הנשיקה שלו וגם שלי היו חלושות. הוא כועס ופגוע כשאני מרחיקה אותו. ובכן, גם אני פגועה ממנו.

אני באמת מקווה שהקשיב אתמול. אני מקווה שיבין שאני צריכה אותו. צריכה את הבעל שלי שכרגע מרגיש לי כמו יחידה נפרדת בזמן שאני והילדים יחידה נפרדת נוספת. זה לא צריך להיות ככה. אנחנו אמורים להיות יחידה אחת מלוכדת. אך התחושה היא שבגלל הלימודים שלו, הופרדנו לאט לאט, כל אחד לענייניו, כל אחד לחיי השגרה שלו, כל אחד לטרדותיו היומיות והכי עצוב שזה לגמרי נראה כמו משפחה חד הורית.

בנושא הזה רק נשים יבינו אותי 

אשמח אם הנשים תגיבנה כאן היום. (גם הגברים יכולים כמובן)

מכירות את זה שאתן צריכות לקבל ווסת, וכל העולם נראה שחור,

סערה מצטברת בראש, הכל נראה כאוטי וסופני

השלווה אינה נראית לעין

העננים השחורים שבראש מאיימים להוריד עלינו גשם זלעפות וערפל שלא רואים דרכו ממטר

הכאבים שלא מפסיקים

והעייפות הכרונית שתופסת את הגוף ולא משחררת כמו קופיף קטן שאוחז בפרוות אימו.

ואז...אתן נרדמות, איכשהו על הדבר הרך הבא שאתן מוצאות קרוב.

כאובות ועייפות. לא אכפת לכן מכלום, רק להניח את הראש הדואב, להשקיט את המיגרנה ואת כאבי הרחם.

כמו חולות. חולות בשפעת. חולות במחלה איומה שאין מנוס מלהמתין לה עד שתחלוף.

אתן מקבלות את המחזור, חולפים 3-4 ימים של ניקוז רעלים מהגוף, של ניקוז עננים שחורים ומאיימים מהתודעה ואז...הסוף מגיע.

פתאום אתן מרגישות כמו בפרסומת של אולוויז, 

מחייכות, שמחות, השמש מלטפת את הפנים,

החיוך לא יורד מהפרצוף, כי הסערה חלפה לה סוף סוף ('עד הפעם הבאה' היא לוחשת ברוע)

פתאום הבלגן בבית לא כזה נורא, ואם את רוצה לסדר, יש לך המון כוחות פתאום

ואתן מרחמות על הסביבה שלכן כי סבלו את היצור המפחיד הזה שדיבר במקומכן בשבוע האחרון.

מי זו התפלצת הזאת? למה היא מגיעה אחת לחודש?

שתלך כבר ולא תחזור.

אבל, אני לא מתכוונת לווסת, הווסת, שתישאר לה עוד כמה שנים.

אני מתכוונת למפלצת שבאה יחד איתה.

זו שמכניסה אותי למצב רוח ירוד ואובדני.

אני לא אוהבת אותה ואת מה שהיא עושה לי ולסביבה שלי.

ואז מגיע השלב הבא והכי כיפי בכל החודש

התשוקה.

התשוקה למגע

לליטוף

לחיבוק

לנשיקות

לסיפוק מיני

כזה שבא לך שישאר כל החיים בגופך (ובזה אני מקנאה בגברים)

למה הוא לא נשאר כל הזמן??

זה מלאך משמים

מלאך הרוגע והשלווה

מלאך היופי והנועם

זה שאוהב שנוגעים בו

לא כמו המפלצת ששונאת 

שונאת שנוגעים בה, שונאת שמדברים אליה, שונאת אהבה.

שתלך כבר

אני לא אוהבת אותה.

אני אוהבת אותי כשאני עכשיו בזמן הנתון הזה.

בזמן שבו המלאך נמצא בחיי והתשוקה בי בוערת לגבר שלי.

כל מגע או ליטוף שורף אותי עד כלות ורק רוצה שימשיך.

מבינים עכשיו למה קוראים לנשים "משוגעות"?

זה למה.

ההורמונים המזויינים האלה.

רות סוף.

אני לא שם בגיל, אבל מרגישה לגמרי שם מבחינה נפשית.

הכל התחרבש לי היום.

בורקסים שאפיתי נפלו לתוך המגירה, על מגבות המטבח וברצפה, אחרי שהוצאתי אותם מהתנור.

מתכונים רגילים שאני מכינה, יצאו לא טעימים.

הבית הפוך ולא נקי ואני מתה לעזרה!!!!

מבקשת מהבעל שיתלה כביסה - עושה לי פרצוף ואחרי חצי שעה תולה - אז למה הפרצוף?

הבן שלי התחיל לקפל כביסה (5 פריטים) והתייאש.

ביקשתי מאחד הילדים שיסדר את החדר - צרח עליי. רק הבן השני סידר - לפחות זה.

ניקיתי את הבית, בישלתי כל היום.

אני ממש חייבת עזרה אבל נמאס לי לבקש מהם כי התשובה שלהם תמיד לא עכשיו / רגע / אני עושה משהו / אני עייף-עוד מעט.

אני עצבנית עליהם!!!!!!

וכשאני עצבנית הכל מתחרבש לי.

מה חשבתם לעצמכם - שאני לא עייפה?

שאני סופרוומן??

מה לעזאזל אתם חושבים שאני??

אה - נזכרתי - אתם לא חושבים עליי בכלל! אתם חסרי אמפתיה והערכה לכל מה שאני עושה עבורכם!!!

רק אני הסתומה הסאדיסטית-מזוכיסטית שממשיכה לנסות ליישר אתכם ואתם שמים זין על איך שהבית נראה ולבסוף אני סובלת מכל העצבים שנוצרו בבית.

רק אני מסדרת, מבשלת, מנקה, מגהצת וממשיכה וממשיכה למרות שהארנב של דורסל כבר מזמן הפסיק והגב מזמן נשבר והעורף תפוס מכאבים.

וכן, הבעל "עוזר" מדי פעם. אבל רק כשאני מבקשת. כשאני מעירה אותו מתנומת הנצח המעצבנת שלו!

בא לי לצאת מפה!

בא לי לארוז מזוודה ולישון בבית מלון - לישון עד מאוחר - לאכול ארוחה כשהיא עדיין חמה - בלי ניג'וסים  -  ליהנות מהשקט - מהנוף - מהלבד!

ובא לי להיות לבד!

לבד!

לבד!

אני מכירה את עצמי.

אחרי שאפרוק כאן את כל תסכוליי, ארגיש טוב.

ארגיש שאני אחרי.

ואז מחר איזכר בבלוג שלי ואומר לעצמי: "אנשים שקוראים אותי בטח חושבים לעצמם: "היא שרוטה על כל הראש! פעם שמחה ופעם עצובה"

נכון, זו אני!

פעם למעלה ופעם למטה.

אבל לא אכפת לי מה חושבים עליי.

אף אחד לא מכיר אותי וזה המקום היחיד בו אני יכולה להתפרק....

אני........בוכה.

גם אחרי שנפלו לי הבורקסים, בכיתי.

כי כמה אפשר להכיל יום כזה ותחושות כאלו?

הרי בדיוק סיימתי לשטוף וכל הפירורים לכלכו את הרצפה, המגירה והארון. זה מרגיז. והכי מרגיז הוא שבעלי התעורר מהשנ"צ שלו בבהלה ואמר: "מה קרה?" וקלט שהבורקסים נפלו ואמר: "חשבתי קרה משהו למישהו". כן ! קרה משהו - לאשתך! קרה לה שאתה ישן והיא עדיין על ה"פאקינג" רגליים כואבות שלה. אתה הלכת לישון כי : "אני לא אוהב את התלונות שלך! כל היום מתלוננת, ככה לא מבקשים עזרה".
אז איך אני אמורה לבקש עזרה? בתחנונים על הברכיים???

תחזור לישון חתיכת ניאנדרטל!

אין לי כוח!

אני רוצה OUT!