לא יכולתי לעקוב אחרי התרופות יותר, יותר מידי שינה. בלתי אפשרי.
בהתחלה היה מלהיב, היה לי פרץ של ביטחון עצמי ועשיה, חזרתי להתרגש ממוזיקה בצורה שפשוט בלתי מאופשרת. רציתי לעשות ולעשות ולעשות, חשבתי להתחיל לעבוד.
ואז זה חזר; העייפות, הפארנויה, ההתקפים, הבכי מכל דבר קטן. האמת שהסיוטים קצת נירגעו, אולי עכשיו כשהכל גם ככה יוצאת ואפילו לנקות אני לא מסוגלת אז כבר לא צריך לרדוף אותי כשאני ישנה.
אני מנסה עכשיו לחזור לתרופות, אבל יקח חודש לפחות עד שהן יתחילו לפעול. בנתיים אני תקוע וכניראה אשאר ככה, הרי פרצי אהבה עצמית הם כל כך נדירים אצלי.
יכול להיות שביטוח לאומי יכיר בי בקרוב ואז אהיה יעילה לבית הזה גם כשאני לא מסוגלת לעשות כלום, אולי אוכל סוף סוף לטפל בחיות כמו שצריך.
הרופאה שהייתה שמה דווקא הייתה נחמדה, לא לחצה יותר מידי ולא שאלה יותר מידי. לא היה נוראי כמו שפחדתי שיהיה ולא ביקשו ממני לעשות דברים הזויים ומטרגרים, עדיין בכיתי כל הזמן בועדה ולענות על הדברים הכי פשוטים כמו בת כמה אני היה נורא מבחינתי. אני לא אוהבת דמויות שיפוטיות ובעמדות כוח, אפילו מלצרים מפחידים אותי, במיוחד כשהיא זרה. היא לא הייתה חייבת להיות נוראית כדי שהחוויה עצה תהיה נוראית.
אני רוצה לחלות. אני רוצה לחלות ולמות, ככה לפחות אף אחד לא יאשים אותי כשאני אמות. כולם יבינו ויחשבו שזה פשוט מחוץ לשליטה, אף אחד לא ידע שלא עשיתי דבר כדי להמנע. לא אכפת לי אפילו שזה יהיה טטנוס, אז השרירים שלי יתכווצו עד שהם ישברו, הבעיה האמתית היא שאחוז התמותה הוא על 50%, עדיף כלבת- רק מקרה אחד מתועד בהיסטוריה של שרידה אחרי התפרצות. מעניין איך זה לפחד ממים.
יש לי המון זמן רעיון לספר עם התחלה אמצע וסוף, הבעיה שהוא כניראה יצא סתם גרוע אז אין לי כוח אפילו לנסות לכתוב אותו. אם אי פעם אכתוב אותו ואוציא אותו לאור אפרסם אותו כגבר, ניראה לי שיעריכו אותו יותר כשגבר כותב מנקודת מבט גברית. למה בכלל לנסות? אפילו הבלוג הזה משעמם.
אין לי כמעט בגדים שעולים עליי, בא לי לצום. מישהו סיפר לי שהוא צם 5 ימים, אחותי אנורקסית ולעומתי היא לא גרועה בזה כמו שאני הייתי. אפילו כשצמתי והקאתי לא הגעתי לתת משקל. הלוואי שהייתי יותר נחושה. אני מקנאה.
הלוואי שהחיים הפטאתים האלו יגמרו כבר, גם ככה שום דבר לא מרגיש מציאותי מגיל 17.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
