הכל כל כך מעייף. להתעורר, לקום, להגיע ועוד בזמן... דורש כל כך הרבה אנרגיה.
ועכשיו הוא רוצה שנעבור דירה, דירה יקרה יותר בשכונה יקרה בשביל ההבטחה הכניראה נכונה שהיא שכונה הרבה פחות אלימה.
אפשרות פחותה שפשוט יתנפלו עלייך או שהשכן שלך עבריין.
ואני רוצה לישון עוד ועוד, לישון 8 או 10 שעות זה לא מספיק. מי החליט שזה מספיק? למה לכולם זה מספיק ורק אני צריכה מינימום של 12 שעות?
אני מתנדבת עם ילדים והם כל כך מתוקים אבל זה לא מספיק.
הכל יותר מידי ואני כבר לא יכולה לחשוב אבל אני חושבת יותר מידי, רצף של מחשבות לא ניגמרות שמכניסות אותי לפאניקה וחרדה.
אני לא מבינה אנשים. אני באמת אמורה להיות מסוגלת להתנהל כמוהם?
להיות מכורה לעבודה ולשכוח מכל השאר, להביא ילדים בשביל הסטטוס קו ולתת לאנשים אחרים לטפל בהם. לעבוד לשארית חיי בעבודה לא לגמרי מספקת ולנסות למצוא סיפוק בדברים קטנטנים שאיכשהו יביאו לי אושר. איך אנשים חיים ככה?
ובאותו זמן כולם אומרים שהם לא מתפקדים אבל עושים דברים מדהימים, מצליחים ללמוד גם אם בקושי ולעבוד ולהנות מידי פעם.
בערך 10% מהאוכלוסיה אמורה להיות סוג של כמוני, לפעמים זה ניראה יותר לפעמים פחות.
ואני מרגישה מחוייבות לדעת למה אני נוטת ליפול לתוך הסטטיסטיקה המזורגגת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
