בוקר
אותו אור לבן של השמש שאומר "הגיע הזמן להתעורר"
שמסנוור את כל מי שעוד רוצה להמשיך להתנחם בלברוח של הלילה
של החושך
של הלא נודע
הרגעים כאלה של ההתנתקות
ו "אל תדברו איתי"
של ארץ החלומות שאיננו יודעים היכן היא, ונהנים מהתעלומה
של החידה הבלתי נגמרת הזאת -
לאן התודעה שלי נעלמת בשנתי.
ולעומת כל המיסתורין הזה מגיע בוקר
שהוא דווקא גלוריה, וברור, ואמין
הוא יודע להיות ישיר, הוא לא רומז, הוא אומר:
"הגיע הזמן לבנות חיים"
בשונה מהלילה שאין בו כללים.
מותר לך הכל:
להתפרק
להתרפק
להתפנק
לברוח
לחלום
להזות
לשנות
להסיר את כל המסיכות.
הבוקר תמים -
הלילה תחמן.
ואנחנו כמו צופים מהצד, כי אין לנו מה לעשות
עוד לא המציאו מכונה שמפסיקה את הלילה
עוד לא המציאו מכונה שמתחילה את הבוקר
פשוט אין לנו ברירה אלא להיקרע בין שתי הקטבות,
כי בסופו של דבר, אם נעצום את העיניים, ואם ננשום עמוק,
תמיד כשנסתכל החוצה,
יהיה או חושך
או אור.