מכשפה.

"הכל?" התפלא פרדריק אך נראה עדיין די רגוע. "הכל זאת מילה מאוד גדולה, אני אודה לך אם תהיי יותר ספציפית." 

הרוגע שלו הכעיס אותי ועניתי ברגזנות:"אני יודעת על אנדריאנה." 

פרדריק השתתק והשפיל את מבטו. "זה לא מה שאת חושבת." מלמל. 

"אה כן? אז בוא אני אגיד לך מה אני חושבת." צעקתי עליו. "אני חושבת שמהשנייה הראשונה שראית אותי הבנת שאני קלה להשגה מכיוון שאני כזאת תמימה ואף פעם לא חוויתי שום דבר רע בחיים, אז שיקרת לי, או יותר נכון, החבאת ממני את האמת כדי שאני אתאהב בך ואסכים לעשות כל מה שתאמר לי, כולל להיות הבן אדם הראשון שאני אתן לו את הגוף שלי! עכשיו תגיד לי אם זה לא מה שאני חושבת." 

פרדריק שתק. כל כך זעמתי מבפנים שהייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי לא להרים עליו יד, או יותר גרוע, קללה או כישוף כלשהוא. 

"ומה היה הרעיון בזה שהלכת עד לחדרו של הנסיך סבסטיאן לדבר איתו על התפקיד שלי בתור שפחה?!" המשכתי בזעם. "מה ניסית לעשות בזה? לשמור אותי לעצמך? לגרום לי להיות הבובת מין שלך בלבד?!" 

"איך גילית על זה בכלל?" שאל בלחש. 

"הו, זה מה שמעניין אותך עכשיו?!" צרחתי עליו. כבר איבדתי כיוון והזעם השתלט עליי. התחיל להסתחרר לי הראש אבל לא יכלתי להפסיק להסתכל בו בשנאה. 

"כן, אם גילית זה אומר שנכנסת לחדר שלי בלי ידיעתי וחיטטת שם." משך בכתפיו. 

"אני לא מאמינה עלייך." התנשמתי בכבדות מהעצבים. "כן יודע מה? כן נכנסתי לך לחדר, וכן חיטטתי שם, ולא, אני לא מתחרטת על כלום!" 

"את בן אדם נוראי, מריסה." הניד בראשו. "איך יכלת לפרוץ לחדר זר?!" 

"אני בן אדם נוראי?" המשפט של פרדריק בלבל אותי. לא ידעתי אם לצחוק עליו או לבכות בגללו. "אתה בן אדם נוראי! איך אתה יכלת לשקר למישהי שאהבה אותך ובטחה בך למטרות אנוכיות בלבד?!"  

"בחייך מריסה, זאת לא הייתה אהבה גם מהצד שלך! היינו 'ביחד' סך הכל חודש, גם אם את חושבת שכן, לא היית מאוהבת בי, זה פשוט היה לך נוח." 

"אתה לא יכול להגיד את זה, אינך יודע כלל מה הרגשתי!" לפתע הרעיון של סבסטיאן לענות את פרדריק לא נראה לי כה גרוע. "והשיברון לב שחוויתי בגללך היה עצום! אני מקווה מאוד שתתבייש בעצמך לפחות קצת!" אמרתי בכעס. לפתע כל השליחים הרימו את מזוודותיהם והחלו לנוע יחדיו לעבר אולם המלך. 

"אני צריך ללכת." אמר פרדריק והחל לרדת במדרגות לעבר התיקים שלו. 

"אה ועוד דבר, פרדריק," קראתי אליו בעודו יורד. פרדריק הסתובב עליי והביט בי. "הזהרתי את כל שאר המשרתות על השיטות שלך, ככה שעכשיו תישאר לבד. אף אחת לא תאמין לך יותר." 

פרדריק הסיט את מבטו בכעס והמשיך לרדת במדרגות, אחז בתיקיו במהירות ורץ לכיוון האולם יחד עם שאר השליחים. 

הרגשתי די מרוצה מעצמי על המשפט האחרון אבל בו זמנית הרגשתי נורא על הדברים שפרדריק אמר לי. כעסתי והייתי עצובה והכל ביחד ככה שלא ידעתי אפילו מה להרגיש. הדמעות לא זלגו מעיניי ורק ראשי הסתחרר. כאשר נכנסתי למסדרון של חדרי המשרתות, במקום להמשיך לחדר שלי, נעצרתי ליד זה של רוזה, אך לא דפקתי על הדלת משום ששמעתי קולות, אך אלה לא היו הקולות הרגילים של רוזה ואמיל שמרעישים באהבתם. הפעם אלו היו קולות של מריבה וכעס. התיישבתי על הרצפה מול החדר וחיכיתי שהעיניינים יירגעו, וכשהצעקות הפסיקו קמתי מן הרצפה וניגשתי לדפוק בדלת, אך לפתע יצא משם אמיל, פניו אדומות והוא נראה כעוס במיוחד. הוא עבר על פניי כאילו לא ראה אותי כלל ולפני שהספקתי למצמץ הוא כבר לא היה במסדרון. 

"היי גם לך, אמיל?" מלמלתי. נכנסתי לחדר וראיתי את רוזה יושבת על הצרפה, ידיה שלובות והיא נראית כועסת לפחות כמו אמיל, אם לא יותר. 

"אני מבינה שלשתינו היה יום רע." התיישבתי לידה על הרצפה ושילבתי ידיים גם כן. 

"איך היה לך, מרי?" שאלה אותי בעצב. 

"מה יכל היה להיות. הוא לא היה מופתע, עצוב או בהלם כפי שחשבתי. הוא לקח את זה די בקלות. ואפילו קרא לי בן אדם נוראי כי פרצתי לו לחדר."

"עולות לי בראש עכשיו כל כך הרבה מילים גסות שאני יכולה להגיד עליו." אמרה רוזה. 

"אל תגידי. אבא אמר לי שליידי לא משתמשת במילים גסות." ציחקקתי. 

"ליידי בתחת שלי, פרדריק הזה כזה כלב! אני לא מאמינה שלא ראינו את זה קודם!" קראה והכתה בידה את הרצפה. 

"לא יכלנו לדעת! אין צורך להעניש את הרצפה." משכתי בכתפיי. 

לאחר דקה ארוכה של שתיקה הבטתי ברוזה ושאלתי אותה:"מה קרה בינך לבין אמיל?"

"רבנו." ענתה בפשטות. 

"על מה? מעולם לא רבתם." התפלאתי. 

"הוא אמר שאני יותר מדי מרוכזת בעצמי או משהו כזה. לא ממש הקשבתי, הייתי עסוקה מדי בלצרוח עליו שזה לא נכון."

"וואו." אמרתי באדישות. "זה הריב הכי חסר תכלית ששמעתי עליו מעודי." 

"כן, גם אני. הוא יירגע עוד מעט. סך הכל לא רציתי לשכב היום מכיוון שדאגתי לך יותר מדי. אי אפשר לעשות את זה עם לחצים כאלה, זה פשוט לא כיף!" אמרה בכעס. 

"אוי אז זה באשמתי?!" שאלתי בצער. 

"לא מה פתאום. זה באשמתו, שלא מוכן לקבל לא." 

"אולי אני טיפה לא אובייקטיבית, אבל הוא באמת קצת חצוף. את לא חייבת לשכב איתו כל פעם שרק מתחשק לו וזה לא הופך אותך למרוכזת בעצמך. מעבר לכך, שלא התרכזת בך, אלא בי." ניתחתי את המצב בעודי מביטה ברוזה שישבה ולא הנידה עפעף. 

"יהיה בסדר!" הבטחתי לה. זה בדיוק מה שהבטיחו לי לפני זמן רב. רוזה הנהנה והניחה את ראשה על המיטה. 

"אולי נלך לקרוא לכל הבנות לכאן? נשב נדבר כולנו יחד?" הציעה לפתע רוזה.

"לקרוא להן לכאן?" שאלתי בחיוך ורוזה השיבה לי בהנהון. 

"אני אלך לקרוא לניקול, ביאטריס ואוולינה ואת לשאר!" הכרזתי ובאותה שנייה בדיוק שתינו קמנו, יצאנו במהירות לכיוונים של החדרים ודפקנו בקולניות על דלתות חדרן והכרזנו שעל כולן להתייצב בחדרה של רוזה. בתוך כמה דקות כבר ישבנו כולנו במעגל.

"אנחנו צריכות לעשות את זה בכל ערב!" הכריזה לילי וכולנו ציחקקנו. 

"אז אתן מוכנות לנשף, בנות?" שאלה הלנה וקרצה. "כשניקיתי את אולם המלך שמעתי כמה יועצים מדברי על זה, זה נראה לי אירוע מדהים ואנחנו זוכות להגיע!" קראה בהתלהבות ואחרייה כל הבנות.

"לא, לא." הרגעתי אותן. "אנחנו זוכות לנקות ולסדר לכבוד זה, לרדת לנשף מעט, ואז כשהכל נגמר, שוב לסדר." 

"מה זה משנה? העיקר שנזכה להיות בנשף ולהביט בדוכסים יפי תואר." אמרה לילי בחולמנות. "לא רק לך מגיע נסיך!" פנתה אליי וקרצה. 

"אני לא בטוחה בכלל שאני רוצה ללכת." משכתי בכתפיי. 

"למה לא?" שאלו הבנות פה אחד. 

"מכיוון שזה יום ההולדת שלי, ואם אני אבוא סבסטיאן יעשה מזה עניין גדול בנשף, ו.." לא הספקתי להשלים את המשפט כאשר כל שבעת הבנות התנפלו עליי בהפתעה. 

"זה יום ההולדת שלך?! איך לא סיפרת?!" שאלה ניקול בקול רם. 

"משום שלא צריך לעשות מזה כזה עניין." גלגלתי את עיניי. 

"בטח שצריך!" קראה רוזה. "את מחליפה קידומת! שנות העשרים! חייבים לחגוג, ואיזה דרך טובה יותר יש לעשות את זה מאשר נשף מסכות עם מוזיקה ואוכל..." 

"ואנשים מהמעמד הגבוה שאני כלל לא מכירה!" השלמתי אותה. 

"אויש, שטויות. את לא חייבת להכיר אותם." הלנה הניפה את ידה בביטול. "אם מזמינים אותך לנשף, את הולכת! זה כלל זהב!" 

"אני גם לא חושבת שאני אלך." אמרה לפתע אוולינה בלחש. 

"מה התירוץ שלך?" גיחכה ניקול. 

"ובכן, כפי שאתן יודעות ברחתי מהבית משום שאחותי רצתה את תפקיד הדוכסית, בעקבות כך היא בטח שודכה לאחד מהנסיכים באירופה, והם וודאי יבואו לנשף, וכמו שאתן בטח מבינות, לא בדיוק מתחשק לי לראות אותה ואת בעלה שהיה אמור בכלל להיות שלי בעיקרון." הסבירה בעצב. 

"אבל ההורים שלך בטח יהיו שם! הם הרי גם בעלי תואר." קראתי. "את לא רוצה לראות אותם?" 

"לא ממש." משכה בכתפייה בעדינות. "הם מעולם לא תמכו בי. הם בטח רצו גם שאחותי תהיה יורשת העצר ולא אני. מעולם לא הייתי קרובה אלייהם ממילא." 

"אז מאיפה הנימוסים שלך?" שאלתי בסקרנות. אם היא לא חונכה בידי ההורים שהיו בעלי מעמד, היא אמורה להיות מן ילדת רחוב פשוטה כמו כל אחת מאיתנו פה, אבל היא תמיד ישבה בצניעות, גבה זקוף, ראשה למעלה והיא דיברה ברור ובשקט, ללא הרבה תנועות ידיים. הקפידה תמיד להיות מנומסת ומעולם לא ראיתי אותה מתעצבנת. היא הייתה כל כך עדינה שפחדתי לגעת בה, שמא תישבר פתאום. 

"מהאומנת, כמובן." חייכה. "כל מה שאני יודעת כיום, זה ממנה."

"את לא חושבת שהיא תהיה שם, נכון?" שאלה לילי. 

"לא, היא בווודאות לא תהיה שם. היא נפטרה קצת לפני שעזבתי." אוולינה משכה באפה והיה נדמה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי. 

"הו, אני מצטערת." אמרה לילי בלחש. 

"זה בסדר." הזדקפה אוולינה. "זה היה זמנה ללכת. היא הייתה מאוד זקנה, אך האישה הטובה ביותר שהכרתי."  נאנחה. "בכל מקרה, ללכת לנשף לא נראית האפשרות הטובה ביותר שלי. אבך אני אשמח לעזור לכן להתארגן אליו, ואפילו להשאיל לכן את השמלות שלי! הן מדהימות, אתן בטוח תאהבו אותן." 

 "עם כל הכבוד, אני לא חושבת שכולנו נצליח להשתחל אל תוך השמלות הקטנטנות שלך מבלי לקרוע אותן."  ציחקקתי. אוולינה באמת הייתה דקיקה ככה שלבישת השמלות שלה יכולה להיות אתגר בשבילנו. 

"נמצא פיתרון!" ציחקקה חזרה. 

"לא פיתרון ולא כלום." אמרה לפתע לילי. "אם את לא הולכת, גם אני לא הולכת. וזה תקף גם לגבייך, מריסה!" פנתה אליי. 

"אז גם אני לא." אמרה רוזה.

"וגם אני לא." הצטרפה ניקול. 

וככה אחת אחת כל הבנות השתכנעו שבלעדיי ובלי אוולינה הן לא יילכו לנשף, ככה שלא נותר לנו לעשות דבר, אלא להסכים. 

"אבל לזמן קצר! אם אני רואה את אחותי, אני פשוט קמה והולכת." הכריזה אוולינה. 

"נמצא פיתרון." הבטחנו לה פה אחד והתחלנו לצחוק כולנו יחד. 

"אתן יודעות שהשליחים חזרו? בדיוק לפני כמה דקות!" אמרה רוזה לפתע בחיוך ערמומי שבוודאות הופנה כלפיי. 

"הם חזרו?! זה אומר ש.." אמרה ביאטריס בהפתעה והביטה בי ואחרייה כל שאר הבנות. 

"כן, זה אומר." מלמלתי. 

"ושתקת כל הזמן הזה?!" התפרצה לילי. "הכל!" הכריזה. מה שהפך להיות הסימן הקבוצתי שלנו. כל פעם שמישהי הכריזה "הכל" זה סימן לכך לפרט בפרטי פרטים על מאורע שקרה לה מבלי להשמיט אף פרט. 

"אין 'הכל'!" אמרתי. "דיברנו, הבהרנו את העיניינים וזהו." 

"היא משקרת." אמרה רוזה. "בואו ואני אספר לכן מה קרה!" 

"רוזי!" קראתי את שמה. לא שיקרתי, פשוט הייתי עייפה מדי כדי להסביר לבנות את כל מה שפרדריק אמר לי, ובכנות, גם ניסיתי נורא לשכוח מזה, ולספר על זה מחדש לא בדיוק הועיל לי. 

"הוא האשים את רוזה בפריצה לחדר שלו, ובכלל לא ניסה להתנצל על מה שהוא עשה!" אמרה רוזה בטון של כעס. מיד התמלא החדר בקללות וקולות הפתעה והלם. 

"וואו, אני במקומך הייתי רצה עכשיו לסבסטיאן ומנשקת אותו עד שייגמר לו האוויר." אמרה הלנה. "ולמרות זאת ממשיכה עוד!" ומיד הסכימו איתה כל הבנות פה אחד. 

"אני לא מוכנה עדיין לעבור הלאה!" קראתי בכעס. הן היו כאלה עקשניות, כל הפעמים שאמרתי להן את זה כנראה לא הספיקו.

"להפך!" אמרה רוזה. "דווקא עכשיו, אחרי שאת יודעת שפרדריק כזה דוחה, את צריכה לרוץ לזרועותיו של סבסטיאן שאוהב אותך ויינחם אותך."

"לא אני לא יכולה לעשות לו את זה."

"לעשות לו מה?" גיחכה ניקול.

"לבוא אליו רק בגלל שהלב שלי שבור ואני רוצה לשיאהבו אותי. זה מרגיש לי כמו ניצול." משכתיי בכתפיי.

"אבל זה לא ניצול, כי את אוהבת אותו ואת יודעת את זה." אמרה רוזה והצביעה עליי.

"א...אני לא." מלמלתי.

"וודאי שלא. לכן את תמיד מסמיקה כשאת שומעת את השם שלו." רוזה הביטה בי באותו חיוך ערמומי. 

"את לא יודעת יותר טוב ממני מה אני מרגישה." התרסתי. 

"נכון אבל את מבולבלת ולא יודעת מה להרגיש, אז אני עוזרת לך." היא גלגלה את עיניה. 

"תזכרי מה אמרתי לך לפני כמה ימים, מרי." הזכירה לי ביאטריס וקרצה. 

"אני מריחה פה סודות בחברה?" שאלה אוולינה וקרצה גם היא. 

"ממש לא. סיפרתי לה קצת בהרחבה על הסיפור שלי ושל לאונרד, והבטחתי לה שאם היא נועדה להיות עם סבסטיאן היא תהיה איתו." אמרה ביאטריס בחולמנות. 

"מאוד פיוטי ביאטריס," אמרה רוזה בציניות. "אבל בשביל שדברים ייקרו צריך לגרום להם לקרות, ומריסה לא עושה שום דבר בנוגע לזה חוץ מלשבת ולהתבכיין." 

"ולזה את קוראת החברה הכי טובה שלך?" פנתה אליי לילי והצביעה על רוזה. 

"קשה לי לא לאהוב אותה." קרצתי והפרחתי לה נשיקה. רוזה הרימה את ידה ועשתה כאילו היא תפסה את הנשיקה באוויר והצמידה אותה לליבה. 

"מריסה יודעת שכל מה שאני אומרת הוא למענה ולא כדי לפגוע בה." אמרה רוזה ושילבה את ידייה. הנהנתי כאות הסכמה. השתדלתי לא להפגע מהדברים של רוזה, למרות שהייתה כזאת דעתנית וישירה. כמו שאני הייתי לפני שפגשתי את פרדריק. 

"אני פשוט חושבת שמריסה מפחדת להפגע." אמרה הלנה. 

"בדיוק! תודה רבה הלנה, על היותך היחידה שמבינה אותי." פרשתי את ידיי בייאוש.

"גם אני מבינה אותך, פשוט אותי זה לא מעניין." אמרה רוזה. "אין לך ממה לפחד! הוא לא ייפגע בך, וגם אם כן, את חזקה מספיק בשביל להתגבר."

"וגם אם לא, אנחנו פה בשבילך לעזור לך." אמרה אוולינה בחיוך. פרשתי את ידיי וחיבקתי את הבנות שישבו מצדדי ולאט לאט כולן הצטרפו לחיבוק קבוצתי אוהב. 

"אז ללכת אליו?" שאלתי בחשש. 

"כן!!!" צעקו כל הבנות יחדיו. 

"טוב אני אלך מחר ישר כש..." התחלתי לומר אך רוזה קטעה אותי. "מריסה, עכשיו!" ציוותה עליי. 

"לא, אבל עכשיו הוא עם השליחים!" התרסתי. 

"עכשיו!" ציוו עליי כל הבנות ביחד בכעס. 

"טוב טוב אני הולכת!" הרמתי את ידיי וקמתי. 

התקרבתי אל הדלת, ולפני שיצאתי הבטתי ברוזה, וקראתי:" אה ו...הזוג משמיים, רוזה ואמיל רבו היום." חייכתי חיוך ערמומי בעודי שומעת את כל הבנות מתנפלות על רוזה בקריאות "הכל" ויצאתי מהחדר שלה, מרוצה מהנקמה.