מכשפה.

זה כבר יותר מדי בשבילי. כל כך הרבה אקשן בסך הכל יומיים שאני מפחדת שאני עלולה לחטוף התמוטטות עצבים.

לדחות את סבסטיאן, להפרד מפרדריק, להיות עם סבסטיאן, לריב עם סבסטיאן פעמיים ועוד עכשיו לקבל את המעמסה של אחזקת ספר הכישוף של סבתא. זה פשוט יותר מדי! ואם זה לא מספיק, גם הנשף וגם היום הולדת שלי קורים בעודים יומיים.

 פשוט הרגשתי שכל החיים שלי מתקדמים מהר מדי, ושבעוד כמה שנים ספורות אמצא את עצמי בקבר, כי את כל החיים כבר עברתי. 

כשהייתי קטנה יותר, אולי בת 11, גיליתי את הספר של סבתא כשבטעות הפלתי את כורסתה. לסבתא הרי הייתה כורסא מיוחדת שלפי סבתא, היא נועדה לעזור לתמוך בגבה הכואב והזהירה אותנו, שמי שאין לו בעיות בגב, הכורסא עוד תעשה לו אותם ולכן אף אחד מעולם לא התקרב לשבת בכורסא של סבתא, חוץ ממני כמובן, התירוץ שלי היה שהעבודה בגינה עיקמה לי את הגב ועליי לשבת בכורסא ה"מרפאת" כביכול של סבתא ולכן התיישבתי  בה מבלי להגיד מילה לאף אחד, ואז כשקמתי ממנה, היא בטעות התהפכה ומשם נפל הספר, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. 

כמובן שברגע שסבתא ראתה אותי אוחזת אותו וקוראת משם, היא נבהלה נורא ולחשה לי שבספר הזה יש כישופים שחורים שיכולים להפוך את חיי על פניהם ושאסור לי לגעת בו עד היום שהיא תחליט. בהתחלה נורא הסתקרנתי מה כתוב שם, אבל כעבור כמה שנים בכלל שכחתי שהוא קיים, עד הרגע הזה שהספר השחור בעלי קווי המתאר האדומים הופיע מחוץ לחבילה החומה בצירוף פתק:"מריסה היקרה, החלטתי שאת מוכנה. השתמשי בספר בחוכמה ואך ורק במקרי הצורך. אוהבת, סבתא." 

הפתק היה מלוכלך ולא מובן, משום שסבתא כמעט שכחה איך לכתוב ועיטרה את  המילים שלה בהרבה מאוד שגיאות כתיב אך לא היה לי אכפת, ממילא הבנתי מה הייתה כוונתה. 

התחלתי לחשוב מה זה אומר שהספר יכול להפוך על חייהם על פניהם. אולי זה אומר שאני יכולה הלפוך את חיהם של אנשים אחרים? פרדריק למשל? סבסטיאן למשל? 

הרבה זמן לקרוא לא היה לי באוות הרגע משום שרוזה חיכתה לי למטה עם פרדריק שבוודאי משגע אותה כרגע. כשנכנסתי לחדרי, הוא היה ריק, הנחתי שסבסטיאן יצא משם לאחר ההתפרצות שלי, ובזהירות הנחתי את הספר בארון, מתחת לכמה בגדים שהנחתי, ובמהרה יצאתי לכיוון החצר לעזור לרוזה. 

כבר דמייינתי לעצמי בראש איך פרדריק מענה אותה בשקרים מהסוג שרק הוא יודע, ואם רוזה מאמינה להם או שהיא חזקה מספיק כדי לצעוק עליו שיתחיל לדבר אמת.

אבל כשבאתי לשם ראיתי אותם עומדים וצוחקים יחדיו כאילו שום דבר לא קרה! ניגשתי אלייהם ובדיוק פרדריק סיים את משפטו בעודו צוחק ואמר לרוזה:" אני נשבע לך, זה באמת קרה." 

"הו היי מרי." הבחינה בי רוזה וחייכה אליי. "פרדריק בדיוק מספר לי איך פרדריק ניסה ללמד את דודתו לרכב על סוס, זה סיפור ממש מצחיק!" אמרה בהתלהבות.  הנהנתי בשקט ולא הוספתי מילה, הדבר האחרון שרציתי לשמוע זה אחד מהסיפורים המצחיקים של פרדריק. 

"לספר לך?" שאל פרדריק. 

"אני אוותר." לחשתי. "עבדתם בכלל בזמן הזה?"

"האמת שלא," אמרה רוזה והרכינה ראש. "מצטערת, קצת שקענו בשיחה."

"אולי כדאי שנתחיל? משלמים למשפחות שלנו על זה, את יודעת." סיננתי במרירות. 

"אני אעזור!" הציע פרדריק פעם נוספת. 

"אבל כבר אמרתי לך לא!" הרמתי את קולי. 

"מריסה, אני..." התחיל פרדריק לומר אך רוזה עצרה אותו:"הוא בדיוק הולך." אמרה ומשכה אותו לכיוון הארמון, תוך כדי יכלתי לשמוע אותה לוחשת לו "תעשה את זה בהזדמנות אחרת.", פרדריק הנהן, הביט בי בחצי חיוך, ועזב. 

שילבתי ידיים ושלחתי מבט נוקב לרוזה. 

"מה?" שאלה בתמימות. 

"יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

"כמו מה לדוגמא?" חייכה אליי. 

"כמו למה לעזאזל את כזאת חברותית לפרדריק, או למה אמרת לו לעשות "את זה אחר כך", או מה זה ה"את זה" הזה בדיוק?" יריתי אלייה שאלות.

"לענות לך על הכל ביחד או שאת רוצה לתת לי לנשום בין תשובה לתשובה?" גיחכה.

"כרגע לא בא לי לתת לך לנשום בכלל." עניתי בציניות.

"אבל אז אני לא אוכל לענות לך!" רוזה הוציאה לי לשון.

 "מה הוא רוצה?" שאלתי בגלגול עיניים. 

"להתנצל." משכה בכתפייה. 

"ואת מאמינה לו?" גיחכתי. 

"למען האמת, כן. הוא אמר שהוא חשב על זה כל הלילה ורק עכשיו הבין כמה זה לא בסדר, בגלל זה קודם לכ כשדיברת איתו הוא היה מגעיל אלייך. כי הוא עדיין לא הבין איפה הוא טעה." 

"את צוחקת רוזה?!" כעסתי. "צריך להיות בן אדם מעוות כדי לא לדעת מה הבעיה במה שהוא עשה!" 

"בכל מקרה, זה עוד לא השיא במה שהוא אמר לי!" אמרה רוזה בעיניים נוצצות. 

"וואו, יש עוד?" אמרתי בבוז. 

"הוא שוקל להפרד מארוסתו!" סיפרה לי רוזה בלחש. 

"למה?" התלבלבתי

"הוא אמר שבזמן השליחות הם עברו בעיר שלו והוא נכנס הבייתה למשך כל השהייה שלהם שם, שזה היה משהו כמו 3 ימים, ואדריאנה פשוט התנהגה אליו אחרת. הוא שאל אותה אם זה בנוגע לשפחה, שזאת את, ומאז היא הפסיקה לדבר איתו בכלל, והוא הבין שזה כן בגלל זה, והבין כמה הוא פגע בה." אמרה רוזה במבט עצוב. 

"זה עדיין לא מסביר למה הוא התנהג אליי ככה בלילה שהוא חזר. אני מצטערת, עצוב ככל שיהיה, אותי זה לא משכנע." קבעתי וניגשתי מיד אחרי זה לעבודה כדי שרוזה לא תוכל לנסות לשכנע אותי, אבל זה בכל מקרה לא עזר:"אבל מרי, הוא הודה שהוא עשה טעות! מגיע לו קצת קרדיט לפחות על זה." התעקשה. 

"ממתי כל כך אכפת לך?!" כעסתי עלייה בעודי תולשת עשבים, מוציאה עלייהם את הזעם שלי. 

"לא יודעת, זה נשמע אמיתי!" משכה בכתפייה. 

"גם נורא היה לי נשמע אמיתי שהוא אוהב אותי, אבל תראי, בסוף זה התגלה כשקר!" רקעתי ברגליי. 

"הוא נפרד מארוסתו בשבילך!!!" צעקה עליי. 

"אז שלא יימהר, זה לא יעזור לו! ובואי נודה בזה רוזה, הוא נפרד מארוסתו כי היא שונאת אותו בגללי והאגו הגברי המעצבן שלו לא יכול לעמוד בכך שיש שתי נשים בבת אחת ששונאות אותו!" צעקתי עלייה חזרה. הרגיש לי כל כך הזוי שאני ורוזה, זו שהפכה להיות חברתי הטובה ביותר בגלל בחור. היה לי יותר הזוי שרוזה בכלל מאמינה לו! 

"אני חושבת שכדאי שנעבוד." לחשה רוזה וניגשה לטפל בשיחים. 

יום העבודה הזה עבר בדממה. רוזה לא ניסתה לשכנע אותי, ואני לא ניסיתי לגשת אלייה. כעסתי עלייה מדי, ובעיקר על פרדריק. מאיפה יש לו כל כך הרבה חוצפה לגשת אלייה ככה ולנסות לשכנע אותה שתשכנע אותי לסלוח לו כדי שהוא יוכל להמשיך במשימות הזדוניות שלו כלפיי!

הסתובתי בפרצוץ חמוץ כל היום עד שלפתע עלה לי רעיון. 

את העבודה שנשארה, סיימתי במהרה ועזרתי לרוזה לסיים הכי מהר שיכלתי, לשם שינוי, הצלחנו לסיים קצת לפני השקיעה. לאחר שסיימנו וניקינו את ידינו המלאות בוץ ואפר, סיננה כלפיי רוזה:"כנראה שכשאנחנו מדברות פחות, אנחנו מספיקות יותר. מי ידע?" 

הנהנתי בדממה ורצתי לחדר, מותירה את רוזה מאחור, מופתעת מהזריזות שלי. היא עדיין לא ידעה, אבל אני מיהרתי כדי לחשוף את פרדריק מולה כמה שיותר מהר, לפני שהיא תחליט לזרוק את אמיל לעזאזל ולהתאהב בו בעצמה. 

פתחתי את דלת חדרי והתכוונתי לגשת לארון ולשלוף משם את הספר כשפים של סבתא, אבל הפעם, בעיה אחרת עמדה לי בחדר, ושמה הוא סבסטיאן. 

"איך נכנסת?" שאלתי בבלבול. 

"אני הנסיך." גיחך. "אני יכול להכנס לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה." הזכיר לי. 

"הו, נכון. סליחה הוד רוממתו." קדתי בפניו. 

"מריסה, אל תעשי את זה." רקע ברגליו בילדותיות. 

"לא לעשות את מה?" גלגלתי את עיניי בבוז. 

"להתייחס אליי ככה!" התחנן סבסטיאן. 

"מה זאת אומרת, אדוני?" שאלתי אותו בטון מכובד. 

"את מתנהגת אליי כמו אל נסיך!"  הסביר לי.  

"ולמה שלא אעשה זאת? הרי אתה טורח להזכיר לי זאת כל כמה דקות." פרסתי את ידיי ביאוש. 

"אני מצטער, זה לא יוצא לי בכוונה אפילו. תתייחסי אליי כמו אל סבסטיאן! כמו אל בן זוגך, כמו אל אהובך, לא כמו נסיך יורש עצר!" ביקש והתעצבנתי עוד יותר. אפילו כשהוא מתנצל הוא דוחף לי את הביטוי הזה לפנים. 

"אז אתה תתייחס אליי כמו אל מריסה, כמו אל בת זוגתך, כמו אל אהובתך, ולא כמו אל שפחה! כן, אולי הייתי שפחה בהתחלה, וגם זה היה בניגוד לרצוני, אבל אני לא אחזור לזה יותר לעולם! ואם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לשלוח אותי הבייתה. יודע מה? יותר מזה, אתה מוזמן להוציא אותי להורג!!!" התפרצתי עליו. התחלתי לתהות מה היה קורה אם הייתי מתחתנת עם האיש הזה, לא הסתדרנו מעולם ואנחנו לא מסתדרים גם עכשיו. 

"מרי, אני באמת מתנצל. אני יודע שזה קורה הרבה, ובזמן הבאמת מועט שאנחנו ביחד..."

"בקושי חצי שבוע." קטעתי אותו. 

""כן, בקושי חצי שבוע. הנקודה היא, שאני בטוח במאה אחוזים שאני אוהב אותך, ולמרות שאני עושה הרבה טעויות אני לא אוותר עלייך לא משנה מה תגידי. אנחנו נועדנו להיות ביחד, וכן אני יודע את זה מבקושי חצי שבוע!" קבע. 

"אם אתה מאמין, שאני איתך רק כדי להקל על החיים שלי, אתה יכול להתחיל לוותר." השפלתי את מבטי. 

"אבל אני לא חושב ככה! לא התכוונתי לזה בכלל, את חייבת להאמין לי!" התחנן על ברכיו. 

"כרגע, אני רק צריכה קצת שקט, סבסטיאן. אתה מפיל עליי כל כך הרבה ברק כמה ימים, זה יותר מדי בשבילי! תעזוב אותי במנוחה בינתיים." ביקשתי. 

"תחזירי לי תשובה עד הנשף?" שאל בחשש. 

"הוא מחרתיים." 

"אני יודע." גיחך. 

"זה נראה לך מספיק זמן?" שאלתי. 

"לזה קיוויתי." 

שתקתי כמה שניות.דווקא היה לי הרבה לחשוב עליו ולא הייתי בטוחה שיומיים יספיקו. מצד אחד, אני עוד אוהבת את סבסטיאן ולראות את פרדריק רק חיזק לי את המחשבה הזאת, מצד שני, הספקנו לריב יותר ממה שהספקנו לשכב, וזה רק מרמז לי על העתיד שלנו ביחד. לבקש מסבסטיאן יותר זמן ידעתי שיהיה מיותר, כי הוא ייתעקש, ואם אחכה עד אחרי הנשף, בוודאי הוא יסתובב בפרצוף חמוץ במשך כל החגיגות ובכך אהרוס לו את אחד האירועים החשובים שלו ומעבר לכך, לא יזיק יומיים של שקט אחרי שעבר לי כזה שבוע מטורף, הרגשתי שעברה שנה בחיי רק בימים ספורים!

"אווקי, עד הנשף." הנהנתי. 

"בבקשה תזכרי שאני מצטער ושאני אוהב אותך."  מלמל ויצא מהחדר. 

קצת התעצבתי למראה סבסטיאן הפגוע, ובכל זאת התפלאתי באיזו מהירות הוא משנה מצבים. בהתחלה הוא קשוח ומעצבן ואז הוא רך ומתוק.

בעודי מפשפשת לי בארון בחיפוש אחר הספר, חשבתי על סבסטיאן. רציתי לרוץ אריו, לקפוץ אל זרועותיו ולהגיד לו שאני אוהבת אותו אבל לא יכלתי. רציתי רק שקט, וזה יבוא אחרי שאני אבין מה פרדריק רוצה ממני! 

"כישוף אמת, כישוף אמת, כישוף אמת..." מלמלתי לעצמי בעודי מחפשת בספר משהו שאפילו יהיה קרוב לזה, ורצוי שיהיה לחש, משום שאם ה היה שיקוי, לא היה לי מושג איך הייתי יכולה לגרום לפרדריק לשתות אותו!  ולבסוף מצאתי, בדרף מסומן נכתב בגדול: כישוף ביטול סינונים. 

"כישוף זה גורם למכושף לבטל את סינוני המחשבות שלו ולהגיד כל מה שעל ליבו באותו הרגע." הקראתי בלחש מן הספר. עצרתי לרגע לתהות איך סבתא ידעה לשלוח לי את הספר הזה ולסמן את לי את העמוד הספציפי הזה בדיוק בזמן שאני צריכה אותו. מוזר שהחלק החזה בחיים שלי מסתדר בלי שום מאמץ. החלטתי לשלוח לסבתא מכתב מיד לאחר שאלך לפרדריק! שיננתי את הלחש, הנחתי את הספר חזרה בארון ויצאתי מהחדר. 

לפי השמש, זוהי הייתה שעת סיום האוכל, בערך 8 בערב.  כלומר אם לא טעיתי בחישוב, פרדריק צריך להיות עכשיו בחדרו. כשיצאתי למסדרון בכיוון ההפוך של הארמון, ראיתי אותו בדיוק עולה לחדרו, ולפני שניגשתי אליו כיוונתי אליו את אצבעי ולחשתי:"טוטיוס טרונמט" בתקווה שלא טעיתי באף הברה. ניצוץ קטן יצא מאצבעי ופגע בפרדריק, שלא הרגיש אותו והמשיך ללכת ואני מיהרתי אחריו:"פרדריק! חכה רגע!" קראתי אליו. 

"מריסה? מה את עושה כאן? חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתי." גיחך פרדריק. עד כאן הכל היה רגיל ופחדתי שאולי הכישוף לא באמת עבד. 

"רציתי לשאול מה אתה זומם." הבטתי בו ברצינות. 

"ובכן, אני לא אמור לספר לך את זה, את יודעת..." התחיל לומר ואני כבר הרגשתי מובכת. "אבל אני עומד לנקום בך!" אמר בחיוך ערמומי, שוודאי דמה לחיוך שלי באותו הרגע. הכישוף עבד! 

"מה אתה מתכנן לעשות?" המשכתי לשאול. 

"החברה הג'נג'ית שלך עומדת להתאהב בי, ולך לא יהיה מה לעשות בזמן שאני מנצל אותה, אלא להסתכל ולהתחרט שגילית עליי בכלל." אמר בלי לחשוש ולבי נעצר. הוא עומד לנצל את רוזה. 

"למה אתה עושה את זה?!" צעקתי עליו. 

"תשמעי, סך הכל מגיע לי שפחה. יכלת להיות אחת כזו בעצמך, אבל מכיוון שאת חטטנית מדי, אצטרך להשתמש בחברה המקסימה שלך, וכבר יש לי תוכנית והכל." משך בכתפיו. 

"אתה בן אדם נוראי." שלחתי אליו מבט ארסי ומגעיל. 

"כל אחד והדעות שלו." הנהן. 

הסתובבתי ורצתי לחדר של רוזה מבלי להסתכל לאחור. דפקתי על דלתה בחוזקה ומי שפתח לי את הדלת היה אמיל, שנראה מחויך ושמח. 

"היי מריסה, מה שלומך?" שאל אותי. 

התעלמתי ממנו ופניתי ישר לרוזה: "רוזי, אנחנו צריכות לדבר בדחיפות. לבד." שלחתי מבט לאמיל שהבין את הרמז. "הו, ובכן, אני אלך להביא מים לאמבטיה בינתיים!" תפס בשני דליים שנחו בחדר ויצא משם. 

"מה קרה? פתאום מתחשק לך לדבר איתי?" שילבה ידיים בכעס. 

"גיליתי משהו מאוד חשוב! פרדריק מתכנן לנצל אותך בתור שפחה." אמרתי בצער. 

"את לא חושבת שאת מגזימה?" אמרה רוזה בכעס. "איך את מעזה להגיד דבר כזה? הוא כבר למד את הלקח שלו, זה שאת מתקשה להאמין לזה, זאת בעיה שלך." משכה בכתפייה. "איך את יודעת את זה בכלל?" 

"אמ..שמעתי אותו אומר את זה." שיקרתי. 

"למי?" רוזה הקשתה. 

"לא יודעת, לא ראיתי את האיש. רק שמעתי את הקול של פרדריק אומר שמגיעה לו שפחה, ואם זאת לא תהיה אני, זאת תהיה את." 

"מספיק להמציא שטויות, מריסה." צעקה רוזה. "להזכיר לך שאני עם אמיל? אז אני לא יכולה לתפקד כשפחה של אף אחד. ומילא, גם אם הייתי, מה היא הסמכות שלך לנסות להגן עליי?" 

"אני חברה שלך." מלמלתי. 

"חברות לא מתנהגות ככה. חברות לא באות לחברות שלהן ומנסות להרוס להם את החיים בסיפורים הזויים." המילים שלי כאבו נורא. בעיקר כי היא לא האמינה לי. אם יכלתי, הייתי מטילה על פרדריק את הכישוף שוב, והפעם מולה, אבל אז היא הייתה חושפת אותי. 

יצאתי מחדרה בהשפלה ונכנסתי אל שלי. נטלתי דף, נוצה ודיו והתחלתי לכתוב:

"סבתא היקרה, 

מקווה שאת עדיין מבינה את הכתב שלי, כי זה מכתב פרטי, ואף אחד לא יוכל להקריא לך אותו. זה לגבי הספר. 

איך ידעת לשלוח לי אותו בדיוק עכשיו? ועוד לסמן לי בדיוק את העמוד שאני צריכה? 

בכל מקרה, השתמשתי בו היום, ואני חושבת שהוא רק יהיה לי לנטל. אולי לפעמים חוסר הידיעה טובה מהידיעה עצמה. גיליתי היום משהו שלא הייתי רוצה לדעת עליו, ויש לי ההרגשה שזאת לא תהיה הפעם האחרונה. 

מחכה לתשובה, 

דרישת שלום חמה לניקולאס, ביאנקה, אמא ואבא. 

אוהבת, 

מריסה." 

 הכנסתי את המכתב למעטפה, כתבתי בגדול:" לסבתא בלבד." והנחתי במגירה. מחר אני אשים את זה אצל הוגו, בחדר הדואר ואחכה לאיסוף הדואר הבא, ועד אז, אולי לשם שינוי מגיעה לי שינה טובה.