מכשפה.

"אתה?!" קראתי. "הו, לא. ממש ממש לא. אני מעדיפה לעשות את כל העבודה בעצמי." 

"מריסה? למה את כזאת תוקפנית?" שאל הנסיך ואחז בפניי. הוצאתי את פניי מידיו וסבבתי את גבי אליו בכעס.

"אולי אתן לא יודעות, אבל אני נסיך מאוד פעיל! אני אוהב לעבוד. לא כמו ההורים שלי שיישנים ואוכלים כל היום. קצת עבודת כפיים לא הרגה עוד אף אחד." רוזה נמסה למשמע מילים אלה, אך אני ידעתי בדיוק מה מסתתר מאחוריי המילים היפות שלו. 

לפתע מאחורי השיחים קלטתי את פרדריק מנסה לקרוא לי. הבטתי לעבר רוזה שהבינה בדיוק מה אני מנסה לעשות וקראה:"טוב אז נתחיל! מריסה, לכי לטפל בשיחים, ואני אראה לסבסטיאן איך מחליפים אדמה!" אמרה והובילה אותו לעבר ערוגת השתילים. לאחר שהם נעלמו מטווח הראייה שלי רצתי אל פרדריק מאחורי השיחים וקפצתי אל זרועותיו. הוא הרים אותי וסובב אותי באוויר. החזקתי בו בחוזקה ושאפתי את ריחו המתוק. כל כך הייתי צריכה מגע נעים מהאיש שאני אוהבת לאחר הלילה הנוראי עם סבסטיאן המגעיל. "היי יפיפייה." לחש לי. נישקתי אותו נשיקה ארוכה ומלאת אהבה.

"איך היה אתמול?" שאל אותי  במבט מצטער. 

"נוראי. לא רוצה לחוות את זה אף פעם שוב." אמרתי והצמדתי את ראשי לחזהו בצער. פרדריק ליטף את גבי באיטיות. 

"כל כך דאגתי לך שאפילו החלטתי לסלוח על כך שסיפרת עליינו לחברה שלך."  לחש. "רציתי לדבר איתך על זה, אבל לפתע זה נראה כל כך לא חשוב.". זכרתי שהבטחתי לפרדריק לא לספר לאף אחד עליינו, אך זה היה בלתי נמנע. במיוחד עם רוזה שסמכה עליי לספר לי את הסוד שלה זה הרגיש נכון לספר לה את הסוד היחיד שאני יכולה לספר לה. 

"היא לא תספר, אני מבטיחה!" הבטתי בעיניו והעברתי אליו תחושה של ביטחון. פרדריק הנהן בראשו. 

"יש לי חדשות שאולי לא כל כך יישמחו אותך." אמר לפתע. 

"אילו חדשות?" שאלתי וליבי החל לפעום בחוזקה. 

"המלך עורך נשף בעוד חודש בדיוק, ולכן שתי קבוצות שליחים הולכות להסתובב במדינה ובארצות מסביב לה לחלק הזמנות לאנשי אצולה, ואני כלול ביניהם." אמר בצער. 

"מה זאת אומרת? אתה עוזב? לכמה זמן אתה עוזב? מתי אתה עוזב? אולי אני אוכל להצטרף?!" יריתי אליו צרור שאלות. העובדה שפרדריק עוזב לטייל ברחבי הארץ הפחידה אותי. לא רציתי להשאר לבד, בלי הגנתו של פרדריק מול סבסטיאן. 

"חכי, מריסה!" עצר אותי. "תני לי לענות." ביקש. הנהנתי בראשי בדממה והתנשמתי בכבדות. "ההכנות התחילו עכשיו והמשלחות יעזבו בעוד שבוע, אני מאמין שנחזור לארמון תוך שבועיים, ואת צריכה להשאר בארמון. את לא שליחה." הסביר. 

"אתם תעברו דרך הכפר שלי?" שאלתי בתקווה. חשבתי שאולי אם הם ייעברו שם אז פרדריק יוכל למסור להורים שלי מכתב במקום לחכות שזה יבוא בדואר. 

"אני בספק. את מכפר עני, אין שם אף איש אצולה שהמלך יירצה להזמין." משך בכתפיו. 

"רק רגע!!!" עברתי מחדש על הפרטים של פרדריק  ומשהו תפס את תשומת לבי. "מה התאריך היום?" 

"נדמה לי שה7 באוגוסט." ענה בבלבול. 

"והנשף עוד חודש בדיוק?" ווידאתי. לאחר שקיבלתי אישור מפרדריק כמעט צרחתי:"זה היום הולדת שלי!!!"  

"וואו! למזלך גם המשרתות מוזמנות לנשף, תוכלי לחגוג!" חייך אך שמתי לב שחיוכו היה מזויף והוא התאמץ ממש בשביל להראות לי שהוא בסדר. 

"מוזמנות לחגוג או מוזמנות לנקות?" גיחכתי בציניות. 

"ובכן תראי, בהתחלה עלייכן לנקות ולסדר, ולאחר שתסיימו אתן רשאיות להחליף בגדים ולרדת לנשף בתנאי שלא תפנו אל שום בן אצולה, ולאחר סיום הנשף אתן עוזבות הכל וכולכן ביחד מנקות את הלכלוך שנוצר." הסביר. 

"נשמע כיף." מלמלתי בציניות. לא רציתי ללכת לנשף הזה ביום ההולדת ה20 שלי. לא הייתה לי שמלה נאותה, וגם ידעתי שמההתרגשות של הנשף אף אחד לא ייזכור את יום הולדתי. מבטי נדד חזרה לעבר פרדריק והעובדה שהוא לא יימצא כאן הרבה מאוד זמן המשיכה לסחרר את ראשי והדמעות צרבו בחוזקה בגרוני.

"אולי תצהיר שאתה חולה ולא תלך?" ביקשתי בלחש, כי קולי היה שבור. 

"מריסה, אני אוהב אותך אך אני מעדיף לנסוע." אחז בידי ונישק אותה. "אנחנו עוברים דרך הארץ שלי וזוהי ההזדמנות שלי לפגוש את אימי ודודתי שלא ראיתי הרבה מאוד זמן ואני מתגעגע אלייהן. אני רוצה לוודא שהן בסדר והן  מקבלות את הכסף שמגיע להן. אני אתגעגע אלייך מאוד אך אני לא יכול לוותר על המשלחת הזאת." פרדריק ליטף את ידיי והביט בי בעיניים מלאות צער. 

"אני מבינה." השפלתי את מבטי בכאב. הרגשתי את רצונו של פרדריק לנסוע הבייתה אך הצטערתי שהוא לא יישאר איתי בארמון. המינגהאם הרי גם וודאי ייסע ויהיו לנו שבועיים רגועים לעצמנו.

"אבל אל תדאגי. אני מבטיח להביא לך מזכרות ומתנות ואחשוב עלייך כל הזמן." ליטף את פניי באהבה. לא יכלתי לדבר. הנחתי את ראשי בידיו של פרדריק בייאוש והוא חיבק אותי. הבנתי כי עליי לחזור לפני שהנסיך יגמור להחליף אדמות ויבוא לבדוק מה קורה עם השיחים.

"אני צריכה לחזור לפני שהנסיך ייחשוד." מלמלתי. 

"הנסיך? מה הקשר לנסיך?" גיחך פרדריק. 

"הוא בא לעזור לי ולרוזה בעבודה היום." גלגלתי את עיניי בבוז.

"הו, אופייני." פרדריק לא נראה מופתע במיוחד. כנראה הוא ידע על האהבה של סבסטיאן ל"עבודת כפיים" או איך שהוא לא קרא לזה.

"רוצה להגיע לחדרי היום?" הצעתי לו ועיניו נאורו.

"אני אשמח." הוא חייך חיוך גדול ורחב.

"אז אני אחכה לך היום!" קרצתי לו וחזרתי בדילוגים לחצר עם רוזה וסבסטיאן, מנסה לשכוח את כל מה שפרדריק סיפר לי. 

כל הדרך חזרה לחצר הבטתי אחורה אל פרדריק וקוויתי שהוא ייעזוב, למזלי, הוא לא חיכה שאחזור וכשראיתי אותו עוזב את המקום הוא כבר היה רחוק מספיק, כדי שאוכל לכשף בשקט.  חזרתי לכיוון השיחים וסידרתי את חלקם בעזרת כישוף. הוצאתי עלים, ענפים ופתחתי ניצני פרחים וכל זאת בשניות ספורות. מגיל קטן סבתא דאגה לדקלם לי את כל קסמי הטבע והם נכנסו לי לראש בלי שהתכוונתי בכלל, ושמחתי שסוף סוף דיקלום הכשפים האלה בא לידי שימוש. דאגתי לכשף רק את השיחים שלידם הייתי, כי הנחתי שזה חשוד מדי שבמספר דקות הצלחתי לסדר את כל שיחי הגן, ולאחר מספר זוגות של שיחים שכושפו בצורה נפלאה יכלתי לחזור לעבר רוזה והנסיך, והפעם באמת. 

כשחזרתי  רוזה הבחינה בי וצעקה בתאטרליות מוגזמת "היי! הנה מריסה! סיימת לטפל בשיחים, מריסה?" 

צחקתי ועניתי לה באותו הטון:"כן, רוזה! אבל רק חלק מהם רוזה!" 

"אה אז בואי אני אעזור לך בשאר." הציע הנסיך סבסטיאן שידיו היו מרוחות בבוץ ובדשן. הבטתי בידיו בגועל. "לא, זה בסדר. תמשיך לעשות את מה שאתה עושה, רוזה תעזור לי אחר כך ובינתיים אני אעקור בשלים מערוגת הירקות." אמרתי והסתובבתי לכיוון הערוגה שהייתה גדולה, ומראה הירקות הרעיב אותי עוד יותר ממה שכבר הייתי רעבה. המחסור בארוחת בוקר בהחלט השפיעה על העבודה שלנו. התכופפתי ואספתי לסל את כל הירקות שכבר גדלו והבשילו והיו ראויים למאכל. אלו יהיו היום בארוחת הערב, לכן ניסיתי לאסוף כמה שיותר ירקות בשלים. 

בעודי יושבת על הברכיים ואוספת ירקות אל תוך הסל, הגיע סבסטיאן והתיישב לידי מחזיק מגבת לחה. "אני לא מבין על מה את כל כך כועסת." אמר לי ולאחר שניגב את ידיו החל לאסוף ירקות גם כן. 

"למה שזה יפריע לך? אתה הנסיך ואני שפחה פשוטה." דקרתי אותו במילים. לא היה לי אכפת כיצד הוא ירגיש, משום שגם אני הרגשתי נורא כשהוא הכריח אותי להתפשט מולו וזה לא בדיוק הפריע לו, והמעמד השונה שלנו לא הפריע לי כלל לזעום עליו. 

"אני מחבב אותך." עזב את ערוגת הירקות והביט בפניי. הבטתי עמוק לתוך עיניו כמה שניות ולאחר מכן המשכתי לעקור ירקות כאילו מבטו לא עורר בי דבר. רציתי לצעוק לו שאם היה מחבב אותי היה נותך לי ללכת אתמול אך הוא התעקש ולכן אני מסרבת להאמין לו. אך שתקתי. פחדתי להגיד מילה לא במקום. הצצתי לעבר רוזה, שהביטה בנו בסקרנות וכאשר ראתה שאני מסתכלת עלייה היא הסתובבה במהרה לצד השני והתנהגה כאילו היא עסוקה במשהו. זה העלה בי גיחוך קטן שהנסיך חשב בטעות שכוון אליו. 

"זה מצחיק אותך?" שאל הנסיך בפליאה. "כי התכוונתי לזה." מבטי חזר לנסיך והבנתי שהוא חושב שאני צוחקת עליו. החלטתי להמשיך להתעלם ממנו , בעיקר כי לא האמנתי לו כלל ולא עניתי לו על כך והמשכתי לצד השני של הערוגה והנסיך הלך אחריי והתיישב לידי. 

"הוד רוממותך, אתה יכול ללכת. אני יכולה לעקור את מה שנשאר בעצמי, לא נשאר הרבה."  סיננתי אליו מבלי להביט בו. 

"אז אני פשוט אשב ואצפה בך." התעקש. הרגשתי כאילו אש בוערת לי בפנים. כעסתי עליו ועל ההתעקשות שלו להשאר והבטתי ברוזה במבט מתחנן שתעזור, והיא הרימה את אגדולה והנהנה. 

בדיוק כשהיא התחילה להתקדם לעברנו סבסטיאן אמר:"את מוכנה אולי להגיד משהו?" 

לא הסתכלתי עליו אפילו  והמשכתי בעסקיי. הבטתי לעבר רוזה שהייתה כבר ממש קרובה אליינו וקוויתי שיש לה תוכנית טובה להרחיק את סבסטיאן ממני, וכשמבטי חזר לעבר ערוגת הירקות ראיתי רק את פניו של הנסיך שהיו מול שלי ושפתיו התקרבו אל שפתיי. מהבהלה קמתי וסבסטיאן, שעיניו היו עצומות ולא שם לב שקמתי, המשיך להתקרב ולהתקרב עד שהוא נפל והשתטח על האדמה. רוזה פרצה בצחוק אדיר אך אני הרגשתי רע על כך שהשפלתי את הנסיך, ועכשיו הוא בטח יירצה לנקום בי ויוציא אותי להורג. ליבי פעם בחוזקה מהפחד והושטתי לנסיך את ידי ועזרתי לו לקום. 

"הו, אדוני הנסיך אני כל כך מצטערת!!!" שיקרתי. שעשע אותי לראות את הנסיך נופל, אך העמדתי פנים שלא כדי שלא יעניש אותי. ניערתי מבגדיו את החול והאדמה ומלמלתי תוך כדי "אני מצטערת אני מצטערת." 

הנסיך הזיז אותי אחורה והביט בי במבט כעוס ורגזני. הוא לא אמר כלום והרגשתי שסופי כבר כאן ושאתכונן לעלייה שלי על המוקד. אך לפתע הנסיך פרץ בצחוק אדיר ורועם שמילא את כל החלל:"וואו, מריסה. את בהחלט חמקמקה." קרץ לי. עמדתי שם ולא יכלתי לזוז. הייתי משותקת מהפחד, מההלם ומהקלה ביחד. 

"א...אתה לא כו..כועס?" גמגמתי.

"אני מאוכזב שלא נישקת אותי, אך אני לא כועס." ניער את בגדיו. 

"הנסיך, זה לא נאות." לחשתי לו. "אתה הנסיך ואני משרתת. אני אמשיך להיות השפחה שלך אבל רק כי משלמים למשפחה שלי כסף על כך ולא מרצוני. כל דבר מעבר לזה לא מקובל." 

"זה גם לא מקובל שנסיך יעזור למשרתות שלו בעבודת חצר, וראי! אני בכל זאת עושה את זה." פרש את ידיו והצביע על החצר שלא הייתה מסודרת כמעט בכלל וכבר עברה כמעט שעה.

"אני מעריכה את העזרה שלך, אדוני הנסיך." קדתי לו קלות והלכתי. הרגשתי עדיין מעט מפוחדת אבל הנחתי שסגרתי את זה טוב מספיק בלי שהנסיך יכעס. 

הוא היה כל כך רגיל שהבנות נופלות לרגליו שהוא הניח שאם הוא יינסה לנשק אותי אני אצהל משמחה. לא רציתי לתת לו את התענוג להרגיש שהוא הצליח עם עוד אחת ולהיות עוד אחת מה"קורבנות" שלו, ומעבר לכך, סבסטיאן נחמד אליי כדי שארצה לשכב איתו, ולא באמת כי הוא מחבב אותי. לא האמנתי לו ולרגע אחד שהוא הצליח לפתח רגשות כלפיי מהמפגשים הקצרים וחסרי המשמעות שלנו. הבנתי שהוא רק משחק, ולמה שמישהו ינסה לעצור אותו? הוא הרי הנסיך, ובקשתו היא פקודתנו. ואולי בכלל הוא סקרן לדעת מה הסוד שאני מחביאה. לא יודעת מה בדיוק עוללתי שגרם לנסיך לחשוד שאני שומרת סוד אבל הוקל לי שהוא לא יודע איזה סוד בדיוק. 

כשבאתי ללכת לעבר רוזה גיליתי שהיא כבר מזמן לא עומדת מאחורינו אלא ליד אמיל, שבדיוק הגיע. היא עמדה מולו ושיחקה בשיערה ולאחר כל בדיחה של אמיל היא פרצה בצחוק אדיר ומתגלגל, זה היה כל כך מקסים לצפות בזה אבל תהיתי איך הם לא מסתירים את הפלרטוטים שלהם. רוזה הציצה לעברי וראתה שאני מסתכלת עלייהם ושלחה אליי חיוך קטן ומתרגש, אמרתי לה ללא קול "הכל!"  והיא הרימה את אגודלה והסתובבה חזרה לעבר אמיל שנראה סמוק ומתרגש. כנראה שרוזה ממש מצאה חן בעיניו. 

"את צריכה משהו, מריסה?" נשמע קולו של הנסיך מאחוריי. גלגלתי את עיניי בייאוש. הנסיך הציק לי והרגשתי נורא לא בנוח עם זה. 

"לא, תודה." הרכנתי את ראשי מולו כשהסתובבתי אליו. ובתזמון מושלם הבטן שלי החלה לקרקר בקול רם כך שגם הנסיך שמע את זה. 

"וואו. הבטן שלך זועקת לעזרה. לא אכלת בבוקר?" גיחך סבסטיאן. 

"לא, אני ורוזה איחרנו ולכן המניגהאם העניש אותנו ולא קיבלנו ארוחת בוקר, אך זה בסדר, בעוד כשעתיים תהיה ארוחת צהריים." הסברתי, אך בטני קרקרה בחוזקה שוב והנסיך הרים גבה למשמע הקירקורים. 

"חכי פה." מלמל והלך. 
"אבל הנסיך ,לא סיימנו והעבודה מרובה!!!" קראתי לעברו אך הוא הניף את ידו בביטול ונשארתי לבדי בחצר הגדולה בעוד הנסיך עזב ורוזה מפלרטטת עם אמיל.

שנאתי להפריע להם אך הדרך היחידה שבה יכלתי להתמיודד עם החצר הגדולה לבדי זה כישוף, וזה לא נשמע לי כאופציה בטוחה, ולכן, באתי לעברם של רוזה ואמיל ונעמדתי ביניהם ורצף של מילים שבאו ממקום של כעס על הנסיך, והעייפות והרעב שהתערבבו יחדיו:"הו היי! אתם כאלה מקסימים אך אני ורוזה בעבודה ומשלמים למשפחות שלנו על זה, וסלחו לי אם אני בוטה, אבל לא אכלתי ארוחת בוקר והבטן שלי מקרקרת יותר חזק מהתרנגול שמעיר את כולנו בבוקר ולכן אני מתקשה להיות נחמדה, אז אם תסלח לי אמיל היקר," פניתי אליו ללא בושה. "אם תרצה להיות עוד קצת עם רוזה, אתה מוזמן בשמי ובשמה להגיע לחדרה היום בערב. תאמין לי שהיא תשמח, נכון רוזה?" הבטתי בה. פניה הסמיקו והיא חיייכה חיוך נבוך מעט. "נהדר, היא מסכימה!" המשכתי. "אנחנו הולכות להמשיך לעבוד ותעשה אתה כמונו."  ולאחר שסיימתי את הנאום שלי, תפסתי את רוזה בזרועה ומשכתי אותה אל מרכז החצר. רוזה הביטה בי בדממה. הבנתי שהבכתי אותה ושהייתי צריכה לקרוא לה בשקט ולא להתפרץ עלייה ועל אמיל בצורה כזו. 

"סליחה." מלמלתי בלחש. "התפרצתי בטעות, לא התכוונתי להביך אותך." 

"סליחה? סליחה?!" קראה רוזה. הבנתי שהמצב יותר חמור ממה שחשבתי. "תודה מריסה!!!" קראה וחיבקה אותי בחוזקה. "לא ידעתי איך להגיד לו שיבוא בלי להביך את עצמי, אבל אז את באת והפכת את הכל לפשוט יותר. אני יכולה לנשום לרווחה." קראה רוזה בחיוך גדול ולקחה נשימה ארוכה. 

"אז את לא כועסת?"  שאלתי.

"השגת לי את בחור חיי, איך אני יכולה לכעוס?" תפסה את שתי לחיי וכיווצה אותן בחיוך גדול וטיפשי. ציחקקתי קצת והעפתי את השיער אחורה עם ידי בדרמטיות. "אין בעד מה!" קרצתי.

לפתע הנסיך חזר עם שיירה של משרתים הולכים אחריו וסוחבים שולחן.

"הנה, פה זה מקום טוב." הורה להם כשהגיע לידינו והם מיד הניחו את השולחן והרימה את המגשים שהיו עליהם וחשפו צלחות מלאו בשאריות של ארוחת הבוקר של היום. היו על המגשים ביצים מטוגנות, טריות, קשות כל כך הרבה מכל הסוגים. היו לחמים ודגנים וחמאה טרייה שבדיוק נחבצה, ירקות ופירות מכל הסוגים ולבסוף קנקן חלב טרי. 

לפתע הכעס שלי על הנסיך התחלף בהערצה. אולי זה היה רק משום שהייתי רעבה אך זה לא הפריע לי לקפוץ על הנסיך בחיבוק גדול ולצעוק:"וואו, אדוני הנסיך תודה רבה! אך העבודה רבה ואנחנו לא נסיים בזמן." אמרתי בצער. הבטתי ברוזה שהייתה עסוקה מדי בלהריח ולבחון את כל מה שהיה על השולחן ולכן היה חסר טעם לנסות לזכות בתשומת ליבה. 

"זה בסדר, העבודה תחכה. ומעבר לכך, אני פה לעזרה! ואם לא נספיק, אני אדאג להביא עוד מישהו שייעזור לנו." סבסטיאן הנהן בראשו. "אתן מוזמנות להתחיל לאכול!" הכריז.  חייכתי אלייו וישר אני ורוזה התנפלנו על השולחן ואכלנו כל מה שבא ליד, מרוב הרעב התאפקנו גם לא לנגוס בצלחות עצמן. לאוכל היה טעם מעולה למרות שאלה היו סך הכל שאריות. אכלנו ואכלנו, ואני בספק אם מישהי מאיתנו דאגה ללעוס את האוכל לפני שהיא בולעת אותו. החלטנו לא לשתות את החלב משום שזה יכביד עלייו ונתקשה לעבוד לאחר מכן, ולכן רוזה התנדבה ללכת להביא מים מהנהר בכוסות עץ. 

סבסטיאן הקיש באצבעותייו והורה למשרתים לפנות את השולחן ולהחזיר אותו לחדר האוכל. לאחר שניות ספורות נשארנו בחצר הגדולה רק אני והנסיך סבסטיאן. 

"תודה רבה הנסיך." קדתי לו. "אני מעריכה את טוב הלב שלך." 

"אז אולי מגיע לי פרס?" שאל הנסיך בחיוך. 

גלגלתי את עיניי. איך כל דבר מסתכם בזה? "הנסיך, רק אתמול הייתי אצלך. אפשר אולי ביום אחר?" לא רציתי להגיע אליו היום גם כי פרדריק היה אמור לבוא. והעדפתי לבלות בחברתו מאשר בחברת הנסיך את הלילה. 

"לא לזה התכוונתי." הניך את ידו בביטול. 

"אז למה התכוונת?" גיחכתי. ולפני שהספקתי למצמץ בכלל, שפתיו של סבסטיאן היו כבר על שלי, סוחפות אותי לנשיקה ארוכה.