מכשפה.

"מריסה היקרה, שלום. 

מה לעזאזל קורה שם בארמון בכלל?! הבטיחו לאבא שיישמרו עלייך ושבתום 5 שנים את תחזרי הבייתה בריאה, שלמה ומאושרת. אם זה לא ככה, אני מיד פונה לאבא שיידרוש להחזיר אותך לכפר. וסלחי לי אבל שיברון לב זוהי סיבה מספיק טובה לחזור הבייתה! אני מקווה הוא לא פגע בך יותר מדי. אם כן, יש לך רשות אישית ממני לפגוע בו חזרה. פיזית. 

סיפרתי לאמא על השמלה שקיבלת. עינייה ממש נאורו ועלה לה חיוך מאושר על הפנים. נראה שממש הוקל לה לשמוע שאת בסדר. גם אבא שמח מאוד! הוא ביקש לשאול אם את צריכה שנשלח אלייך משהו. 

סבתא ביקשה שוב ושוב שתיזהרי, היא דואגת לך יותר מכולנו אני חושב. ניסיתי להסביר לה ששום דבר רע לא יכול לקרות לך בארמון, אבל את מכירה אותה...היא קצת לחוצה. 

בכל מקרה, מרי, נגמר לי המקום לכתוב אז אני אסיים פה את המכתב. אם את רוצה לחזור הבייתה, רק תגידי ואני אומר לאבא לבטל את כל ההסכם. כל הבגדים והאוכל שזכינו לקנות לא שווים את זה ואני בטוח שההורים חושבים אותו הדבר. 

באהבה רבה מכל המשפחה,

ניקולאס." 

קריאת המכתב מהבית העלתה לי דמעות. כל כך רציתי לחזור הבייתה, אבל פרדריק עמד לחזור מהמסע שלו בימים הקרובים וביקשתי להשאר כדי שאוכל להגיד לו שאני יודעת. בנוסף לכך, מאז שגיליתי על פרדריק ושלחתי מכתב הבייתה עבר שבוע וקצת וכבר הספקתי לשלוח ולקבל מכתב, והכל בזכות סבסטיאן שציווה על אחד מהמשרתים האישיים שלו לשלוח ולהעביר את המכתבים שלי באופן אישי במהירות האפשרית. השליח המסכן היה צריך לשהות בכפר שלי עד שניקולאס יסיים לכתוב לי את המכתב מכיוון שסבסטיאן אסר עליו לחזור לארמון ללא מכתב תשובה, והקציב לו 3 ימים להעברת כל מכתב. 

אומנם הכאב על פרדריק לא עבר לי וגם לא הרגשתי שהוא עומד לעבור, אבל הנסיך דאג לי והבנתי שבאמת אכפת לו ממני, וזה לשם שינוי גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. יותר מכל רציתי להרגיש שאוהבים אותי והוא בהחלט העביר לי את ההרגשה הזאת. 

במשך כל הזמן הזה, לא קרא לי לחדרו, הוא בא לבקר אותי כשעבדתי בחצר, הגיע לחדרי כמה פעמים ביום רק בכדי לבדוק שאני בסדר ולא ציפה ממני שאקפוץ עליו בנשיקה או חיבוק, ולמען האמת הוא גם לא ניסה והערכתי את זה מאוד. 

כבר בשלב כלשהוא הפסקתי להרגיש שאני השפחה שלו אלא הידידה שלו. כאשר הייתי מספרת הכל לבנות, חלק לא היו מאמינות לי בכלל וחלק היו לוחצות עליי לעבור הלאה ולשכוח מפרדריק, משום שאם הנסיך בכבודו ובעצמו מאוהב בי, עליי לעזוב את הכל ולרוץ אליו. באותו הערב יצאתי מחדרה של הלנה, שם התאספנו כל הבנות, מבולבלת ועצובה יותר מדי. 

"אל תקשיבי להן." נשמע קול מאחוריי בעודי צועדת לכיוון חדרי. הסתובבתי וראיתי את ביאטריס מחייכת אליי. היא התיישבה על רצפת המסדרון וסימנה לי להתיישב לידה. התיישבתי, הרמתי את הברכיים, הצמדתי אותן בחיבוק והנחתי עלייהן את הראש בייאוש. 

"רובן צעירות, הן לא יודעות כלל מהי אהבה. עצתן לא תהיה יעילה." הסבירה לי. הרמתי את הראש והבטתי בה. ביאטריס הייתה אישה יפיייפיה. היא הייתה קצת מלאה ושיערה תמיד היה אסוף בהדיקות, אבל תווי פניה היו יותר יפים משל כולנו יחדיו. 

"שמעי לי, אני מנוסה באהבת אמת." אמרה. הבנתי שהיא מדברת על ארוסה שמחכה לברוח איתה ולהתחתן איתה. ולפני שהספקתי להגיד משהו היא החלה לספר:"ההורים של לאונרד ושל חברתי מישל ארגנו ביניהם שידוך, בשביל מטרות כספיות או משהו כזה, לא יודעת בדיוק מה הייתה המטרה, אבל בכל מקרה, מישל כל כך סלדה מהרעיון שעליה להפגש עם אדם שהיא לא מכירה והתחננה אליי שאלך במקומה לפגישה איתו ואבהיר לו שהיא לא מעוניינת בקשר איתו, אז הסכמתי כי תיארתי לעצמי כמה לא נעים זה להגיד דברים שכאלה לבן אדם, אז הלכתי לשם במקומה וזכיתי באהבת חיי באותו רגע ממש. זה היה ממש ממבט ראשון, ככה שתוך 3 חודשים ידענו שאנחנו צריכים להתחתן. עד אותו הרגע ההורים שלנו לא ידעו בכלל שאני זאת שנפגשת איתו ולא מישל, וכל פעם הייתי מוצאת תירוץ ללמה אני יוצאת עד השעות המאוחרות, ואז הוא הציע נישואין, וכשסיפרנו את זה להורים הם כל כך נחרדו מהרעיון וצעקו עליי שאני הורסת מערכות יחסים שנועדו לקרות, ושבגללי שתי המשפחות של לאונרד ומישל ייהרסו והעדיפו למכור אותי לבית המלוכה כדי שלא נתפתה לברוח ולהתחתן בסתר." 

"וואו, ביאטריס, אני..." התחלתי לומר אבל נעצרתי באמצע. את הסיפור הכללי ידעתי אבל לא בפרטים כאלה. 

"זה בסדר מריסה, את לא חייבת להגיד כלום." חייכה אליי. "סיפרתי לך את זה כדי שתדעי שאהבת אמת נועדה להתקיים ויהי מה. אם נועדת להיות עם הנסיך סבסטיאן את בסוף תהיי איתו וכנ"ל לגבי פרדריק.". 

ועכשיו, יומיים אחרי שהיא סיפרה לי זאת, אני יושבת בחדר וזה עדיין רודף אותי. כרגע לא עניין אותי כלום חוץ משובו של פרדריק. לא ידעתי איך בדיוק אני מספרת לו שאני יודעת. המכתבים של ארוסתו עדיין נחו במגירה שלי, ורציתי לקרוא אותם אבל פחדתי שזה יעשה לי רע עוד יותר ממה שזה כבר עשה לי. 

בדיוק כשנשכבתי על המיטה, נשמעה דפיקה בדלת. "יבוא." הכרזתי. יכלתי לקום בעצמי לפתוח את הדלת, אך לא היו לי מספיק כוחות בשביל זה. מעבר לדלת הציצו עיניו הכחולות של סבסטיאן. "אני יכול להכנס?" שאל. 

"בחייך, אתה הנסיך. אם תרצה תוכל לפרוץ את הדלת אפילו." גלגלתי את עיניי. 

"אני יכול, אבל למה לי לעשות זאת? זה נורא לא מכבד." משך בכתפיו והתיישב על המיטה. "איך את מרגישה?" שאל בצער. 

"אותו דבר. מרוסקת." עניתי בקצרה. 

"תבחרי!" הכריז סבסטיאן לפתע. 

"לבחור?" התבלבלתי. "בין מה למה?" 

"איך להעניש אותו." גיחך הנסיך. "שנוציא לו צו הרחקה מביתו כך שלא יוכל להתקרב לשם או שסתם נכניס אותו לחדר העינויים ונשתעשע איתו מעט?" קרץ. 

"שום דבר מאלה, סבסטיאן זה נוראי!!!" קראתי בכעס. 

"אם הוא גרם לך להיות במצב כזה, שיודה לי שאני לא מוציא אותו להורג." הנהן. 

"סבסטיאן, אני מתחננת אל תפגע בו. אני כבר אחזיר לו בעצמי, לא צריכה שייגנו עליי." קמתי מהמיטה והתהלכתי בחדר ברגזנות. 

"אני אוהב את החוזק שלך." הביט בי הנסיך בחולמנות והדבר גרם לי לנוע במקומי באי נוחות. 

"ובכן, כבר מאוחר ועליי ללכת לישון עכשיו. אני עובדת מחר." אמרתי חזרתי להשכב במיטה. 

"לבוא לעזור?" הציע הנסיך בחיוך רחב. 

"אין לך ענייני נסיך חשובים יותר לעשות?" הקנטתי אותו. 

"בינתיים יש לי רק משימה אחת והיא למצוא לי אישה. כבר מצאתי, אבל עכשיו אני פועל כדי שהיא תהיה שלי." קרץ לי. הבטתי בו במבט משועשע והוא הוסיף:"ואני לא ארגע עד שאמלא את המשימה שלי." 

"אני מניחה שלא תזיק קצת עזרה, מחר אנחנו שוב בחצר הגדולה." חייכתי והשפלתי את מבטי מהמבוכה. 

הנסיך קד קלות, דבר שהפליא אותי, ויצא מהחדר. תהיתי אם רוזה כבר יישנה, אבל הקולות שלה ושל אמיל שבקעו מהחדר שלה הסגירו אותם ממילא. חיכיתי בדממה לאחר שהקולות ייסתיימו ורק אז דפקתי על דלתה של רוזה שפתחה את הדלת בשקט וסיינה לי באצבעה להיות בשקט:"אמיל ישן." הסבירה לי בלחש. היא יצאה בעדינות למסדרון וסגרה אחרייה את הדלת, סימנתי לה להתיישב על הרצפה לידי והיא הנהנה והתיישבה מולי. 

"מה שלומך?" שאלה בדאגה. 

"אותו דבר." משכתי בכתפיי. 

"מריסה, עברו כמעט שבועיים! עד מתי תמשיכי לענות את עצמך בגלל זה?" שאלה במעט כעס. 

"כמה שייצטרך." עניתי בפשטות. 

"מריסה, תפקחי את העיניים! הנסיך סבסטיאן פה והוא מתחנן שתתני לו לדאוג לך." 

"בדיוק!" קראתי. "הוא נסיך! מה יש לו לחפש אצלי? משרתת פשוטה שחיה בכפר נידח בקצה השני של ספרד?" 

"את בעצמך אמרת שהוא אמר לך שהוא התאהב בך מהרגע הראשון." 

"ואם זאת עוד תרמית?" עלו לי דמעות בעיניים וקולי החל להיות צרוד, כבר לא יכלתי להאמין לשום דבר שאומרים לי. 

"אבל את לא יכולה לאבד אמון במין האנושי בגלל איזה אדיוט אחד!" רוזה הביטה בי בצער. היא ניסתה להראות שהיא מבינה אותי אבל ידעתי שהיא לא. 

"רוזי, כשאת תעברי כזה שיברון לב, רק אז תגידי לי מה אני יכולה ומה לא." התרסתי. 

"את לא חיה נכון." רוזי אמרה לאחר דקה ארוכה של שקט. "תסתכלי עליי. מאז שאני ילדה אני חיה ומסתובבת לבד ברחובות. אוכלת מה שנשאר מאחורה כשהסוחרים עוברים בשוק, ישנה על הרצפה או בחודשי החורף הקרים בתוך שיחים בעוד גשם יורד עליי, מטפלת במחלות שלי בעזרת אנשים טובי לב בודדים ומעולם לא בכיתי על כך. כל יום מחדש הסתכלתי על זה כעל שיעור לעתיד שלי, וראי זה בסוף השתלם לי! וכך גם את צריכה לעשות עם כל החוויה הזאת, מרי. אל תחשבי שטעית, תחשבי שלמדת." 

הבטתי ברוזה בדממה. ידעתי שהיא צודקת אבל להגיד יותר קל מלבצע. היה לי קשה להפוך לאופטימית בין רגע. 

"טוב, אני הולכת לישון. מחר עבודה!" אמרה וקמה מהרצפה. 

"סבסטיאן בא לעזור לנו." מלמלתי. 

"הנסיך יורש העצר מגיע מחר כדי לעזור למשרתת הפשוטה שהוא מאוהב בה בעבודת גינה? וואו. זוהי חייבת להיות תרמית." רוזה סיננה כלפיי בציניות ונכנסה לחדר. 
נכנסתי לחדר ונחתתי בייאוש על המיטה. הלוואי ידעתי מתי פרדריק חוזר. חיכיתי לסגירת מעגל איתו שנראתה לי בלתי אפשרית, אך בכל זאת התעקשתי לנסות לפני שאני בוחרת לעבור הלאה. 

אחותי ביאנקה, אמרה לי תמיד שבשביל אהבה אמיתית אהיה מוכנה לעשות הכל, בגלל זה היא נכנעה לארתור, בעלה. הבנתי מה היא המשמעות של המשפט הזה רק עכשיו, הייתי כל כך מאוהבת בפרדריק שזה עיוור אותי והייתי מוכנה לתת לו את עצמי בלי שהכרתי אותו בכלל. ומשם ישר נדדו המחשבות שלי לסבסטיאן. הוא מוכן להזניח את מעמדו כנסיך כדי לעבור למעמד של פועל ולעזור לי בגינה. ואולי זה "הכל" בשבילו? אולי זאת באמת אהבה אמיתית מבחינתו, אז הוא מוכן לעשות את זה? 

לא הרגשתי מוכנה עדיין להמשי הלאה מהשיברון לב שלי, וגם לא ידעתי כמה זה ייקח לי, אבל פחדתי שאם אני אתעכב יותר מדי, סבסטיאן פשוט יוותר. וזה הדבר האחרון שרציתי שייעשה. נהניתי מתשומת הלב שלו למרות שכל פעם מחדש סירבתי לו. ולחשוב שכל זה התחיל בגלל המינגהאם. עצמתי עיניים והתחננתי לאלוהים שיעזור לי בזה. כי אין לי כבר כוחות לעזור לעצמי, ונראה שכך גם כל מי שמסביבי. 

הפעם הבאה שפקחתי עיניים הייתה כבר בבוקר. השמש זרחה וחיממה את המיטה. היום היה ממש חם, כיאה לסוף הקיץ, ככה שהיה לי חם מדי להתכסות בשמיכה הרכה שלי, אז קפצתי במהירות מין המיטה, ואפילו בלי להתקלח התלבשתי בבגדים הכי קלילים שהיו לי בארון שמשבוע לשבוע התמלא בשמלות שקיבלתי מהארמון. דפקתי על חדרה של רוזה, שזה מכבר הפך לחדרם של רוזה ואמיל וקראתי להם לבוא איתי לארוחת בוקר. לאחר שזאת נגמרה, יצאנו אני ורוזה למקומנו בחצר, שם חיכה הנסיך במכנסי בד, חולצה קצרה צמודה שחשפה את כל השרירים שלו וכובע קש. כאשר הבחין בנו חייך וניגש אליינו. 

"בוקר טוב גבירותיי." אמר וקד. 

"אתה לא צריך לקוד בפנינו, אתה הנסיך. אנחנו צריכות לקוד בפנייך." אמרתי והתכופפתי לקוד וסימנתי לרוזה להצטרף אליי. 

"ממש לא, אתן ממש לא צריכות לקוד בפניי, אנחנו שותפים, אבל אני כן צריך לקוד בפנייכן כי ככה יאה לג'נטלמן." הסביר וקד פעם נוספת. 

"טוב, אני אלך בינתיים לטפל בעצים, אנחנו לא סידרנו אותם פעם שעברה, ואתם בינתיים תחלקו ביניכם את העבודות." רוזה קרצה ופנתה לכיוון העצים, משאירה אותי ואת סבסטיאן לבד. 

"אתה יודע במקרה מתי השליחים צריכים לחזור?" שאלתי לאחר שתיקה מביכה. 

"ובכן, לפי מה שאני יודע, זה יהיה עד שלושת הימים הקרובים. הרי נשף  הסתיו הוא בעוד שבוע, הם אמורים לחזור לפני." אמר. "את באה לנשף, נכון?" 

"אני לא יודעת, זה יום ההולדת שלי. אני בטח ארצה לחגוג עם החברות שלי." אמרתי לו במבט מצטער. 

"יש לך יום הולדת ביום של הנשף? את חייבת לבוא!" עיניו של סבסטיאן נאורו. "אני אבקש מהשף להכין לך עוגת יום הולדת עצומה עם כמה קומות, ונעניק לך במתנה שמלה חדשה, או אפילו כמה, ובטח גם תקבלי ברכת יום הולדת אישית מהמלך בכבודו ובעצמו!" 

"סבסטיאן, אני מעריכה את כל זה. אבל אם תרצה באמת להפתיע אותי במתנת יום הולדת מדהימה, תביא לי הנה את המשפחה שלי." הבטתי בו במבט כלבלב מתחנן. 

"אני לא יודע, מריסה. זה סיפור רציני." החזיר לי מבט מצטער. 

"רק לביקור קצר!" התעקשתי. "שבוע, או אפילו פחות, כמה שתבחר!"

"טוב, זוהי בהחלט תהיה הזמדנות טובה להכיר את משפחתה של אישתי לעתיד." קרץ לי ואני השפלתי את מבטי בחיוך. הוא התקרב אליי והוסיף:"אני אשתדל כמה שאוכל." הוא התקרב לנשק אותי אך לפתע רוזה הופיעה בלידנו ואמרה בכעס:"אולי לא הבנתם נכון, אבל כשהשארתי אתכם לחלק בניכם עבודות, תיכננתי ששתדברו מעט על כל הסיפור אהבה שמתרחש ביניכם, ומיד לאחר מכן תתחילו לעבוד. ואני מבינה שאתם זוג אוהבים, אבל אם תרצה לדבר על משהו, מריסה תשמח לארח אותך בחדרה היום בלילה, נכון, מרי?" 

"מ..מה?" גמגמתי. רוזה דיברה כל כך מהר ונראה לי  שהיא לא נשמה אפילו, וזה הזכיר לי את היום שבו הזמנתי בשמה את אמיל לחדרה והדבר גרם לי לגיחוך קטן. 

"בחייך, רוזי. לא התעכבנו עד כדי כך!" רקע סבסטיאן ברגלו בילדותיות. 

"כבר הספקתי לסיים עץ בינתיים!" הכריזה בגאווה. 

"ובכן, הגברת רוזה. הינך באמת עובדת חרוצה ביותר." סבסטייאן צחק קלות וקד בפניה. 

רוזה נמוגה למראה הנסיך קד בפניה, אפילו אם זה היה בצחוק, ולאחר שציוותה עליינו להתחיל לעבוד דילגה באושר לכיוון שאר העצים. 

"אז את תשמחי?" שאל סבסטיאן בעודו מוביל אותי לערוגת הירקות. 

"אשמח מה?" 

"לארח אותי בחדרך היום בלילה." סבסטיאן פרש חיוך גדול גדול על פניו ובעיניו ראיתי שהוא מחכה לתשובה חיובית. 

"זה לא אמור להיות ההפך? אתה זה שתארח אותי בחדרך?"  שאלתי בגיחוך. עוד לא התנערתי מהמחשבה שאני שפחתו, למרות שכבר די הרבה זמן לא באתי עם הנסיך במגע מיני. 

"את לא השפחה שלי יותר." משך בכתפיו. "עכשיו אני פועל להפיכתך לאשתי." 

"סבסטיאן זה מהר מדי. אנחנו לא מכירים מספיק בשביל להתמסד." 

"יש לך 5 שנים להיות כאן, ולי יש 5 שנים עד הרגע שבו אצטרך למצוא אישה ולרשת את הכתר. הייתי אומר שזה מספיק זמן, לא?" 

"בוא נתחיל לעבוד." ביקשתי ממנו בחיוך. 

"אוי, השמיעה הסלקטיבית שלך זה משהו." 

"למי קראת שמנה?!" צעקתי עליו והבטתי בו במבט משועשע, ולאחר שסבסטיאן הבי שזאת הייתה בדיחה על השמיעה שלי, פרצנו שנינו בצחוק אדיר ומתגלגל. 

כשסיימנו את העבודה הפעם, היה כבר די מאוחר. הצרצרים יצאו החוצה, ורוח קרירה של לילה החלה לנשוב. 

"מי בודק לכם את הגינה בזמן שהמינגהאם לא פה?" שאל סבסטיאן לאחר שסיימנו. 

"אף אחד" עניתי בגיחוך. "לא סומכים פה על אף אחד אחר חוץ ממנו אז כשהוא יחזור הוא כבר יעשה בדיקה יסודית." 

כשבאנו לצעוד לכיוון הארמון חזרה הגיע שליח והוא נעצר בפני הנסיך והתנשם בכבדות. היה נראה שהוא התאמץ מאוד בכדי להגיע עד אלינו. 

"הנסיך סבסטיאן." אמר והמשיך להתנשם ולהתנשף. "קיבלנו מברק שהשליחים שיצאו למסע ההזמנות אמורים לחזור היום בלילה." 

"היום בלילה?" התפלא סבסטיאן. "הם היו אמורים להגיע רק בעוד שלושה ימים!" 

"דרכם התקצרה, משום שרוב השליחים התעייפו או נפצעו, ביניהם המינגהאם. ככה שכולם חוזרים הבייתה מלבד שליח אחד, מהצעירים ביותר, שנשלח למסור את ההזמנה למלך של אנגליה, משום שהזמנתו טרם הגיע אליו." 

"איזה שליח נשלח לשם?" שאל הנסיך והביט בי. רגשותיי היו מעורבים באותו הרגע. מצד אחד קיוויתי שפרדריק חוזר הבייתה עם כולם כדי שאוכל לגמור איתו כבר, אבל מצד שני הייתי מבועתת מהרעיון שזה ייקרה עוד הלילה ולא יהיה לי זמן להתכונן לזה נפשית. 

"הם שלחו את ברנרד, אדוני." אמר השליח שכבר הסדיר את נשימתו פחות או יותר. נשמתי לרווחה כאשר שמעתי שזהו לא פרדריק. רוזה הביטה בי ותפסה בידי והודיעה:"אנחנו הולכות לאכול." 

"חכו, אני בא איתכם!" הכריז סבסטיאן אחרינו. 

"לא, אדוני. אביך רוצה שתבוא להתכונן לחזרתם." עצר אותו השליח. 

"אני אבוא, אבל קודם אני אוכל קצת." אמר, טפח על בטנו והלך לכיוון חדר האוכל, מתעלם מכל צעקותיו של השליח. הצטרפנו אליו ובדרך רוזה שאלה אותי:"מה את מתכוונת לעשות?" 

"אני אחכה לו כשיחזור, ואדבר איתו." משכתי בכתפיי. הנחתי שאין הרבה לעשות במקרה הזה. 

"לבוא איתך? תצליחי לעשות את זה לבד?" הציעה רוזה. 

"לא לא, אני צריכה להיות לבד בזה. אני מאמינה שאצליח לעמוד בזה." הרגעתי אותה. 

"מריסה, זה אומר שאני לא אוכל להגיע היום לחדרך." התנצל הנסיך. 

"זה בסדר, אני מבינה. תבוא מחר, אני לא אוכל לעצור אותך מענייני הנסיך החשובים שלך." גיחכתי. 

סבסטיאן הביט בי בעצב. רוזה הבחינה במתיחות בנינו ואמרה בקול נבוך:"טוב, בואו נלך לאכול."
 "לא, איבדתי את התאבון כבר." אמרתי בכעס ורצתי במהירות עד לחדרי. לאחר דקות ספורות נשמעה דפיקה על הדלת שלי ומיד אחריו נכנסה רוזה.

"אווקי אולי צדקת." אמרה בלי שאמרתי משהו בכלל. "הוא נסיך, הוא ממעמד גבוה, ולא יהיה לו זמן אלייך כי יש לו עינייני נסיך חשובים."

"זה אמור לעודד אותי?" גלגלתי עיניים.

"תני לי לסיים." ביקשה בכעס. "אבל אם את לא רואה כמה הוא באמת אוהב אותך, אז או שאת עיוורת או שאת טיפשה."

"רוזה!" קראתי בכעס. לא רציתי לתת לה לשבת שם ולהמשיך להעליב אותי.

"אני מקווה בשבילך שכשכל העיניין עם פרדריק ייגמר, את תוכלי לעבור הלאה ולפקוח עיניים." אמרה בכעס ויצאה מהחדר בעודה טורקת את הדלת.

מרוב הכעס על הכל ועל כולם איבדתי לרגע שליטה על עצמי והתחלתי לזרוק חפצים. זרקתי את הכרית על הארון, את הכסא על הרצפה ואת עצמי על המיטה. לאחר כמה דקות ששכבתי במיטה, נרגעתי מעט, ובהינף יד החזרתי את כל החפצים למקומם בעזרת הקסם שלי, שלא השתמשתי בו הרבה מאוד זמן. התפללתי שיהיה איזהשהוא כישוף שבעזרת דקלום קצר אפשר לאבד את כל הרגשות. כל האהבה, הכעס והעצב שייתחלפו באדישות. ככה לעולם לא אוכל להפגע. 

 דקה לפני שהספקתי להרדם, שמעתי סוסים ורחשים מבחוץ. הבנתי שאלו השליחים שחזרו הבייתה.

אומנם לא התקלחתי לאחר שחזרתי מהחצר, וגם לא החלפתי בגדים ולא הסתרקתי, אבל העדפתי בכל זאת לצאת ככה לפגוש את פרדריק. לא הגיע לו שאני אשקיע לכבודו.

ירדתי במהירות לאולם המבואה שם כבר הסתודדו להם השליחים העייפים, חלקם חבושים, חלקם נראים עייפים ביותר וביניהם ראיתי את פרדריק.  לקח לו זמן עד שהוא הבחין בי, אבל כשהוא ראה, הוא רץ במהירות במעלה המדרגות והתחבא מאחוריי הקיר.

"מרי!!!" קרא וניגש לחבק אותי.

"לא, פרדריק. חכה." אמרתי והרחקתי אותו ממני.

"מה קרה? ציפיתי לקבלת פנים קצת יותר שמחה ואוהבת." העמיד פני נעלב.

"פרדריק." נשמתי עמוקות. "אני יודעת הכל."  

 לבודדים שתוהים למה התעכבתי עם הפרק, זה בגלל שהייתי באילת וזה וניצלתי את החופש שלי, אז קצת קשה לי להתמיד בכתיבה, וזה בסדר כי בקושי יש לי קוראים חחחח קייצור, אשתדל לעמוד בקצב של הפרקים. 

ביוש (: