בכל צעד, רעדתי אף יותר. מה עליי להגיד לסבסטיאן בכלל? כל פעם שניסיתי להריץ את הדיאלוג בראשי ביטלתי אותו במחשבה שאני אצא פתטית והחלטתי שמה שייצא לי באותו הרגע זה מה שאני אגיד. ומעבר לכך, סבסטיאן וודאי עסוק עכשיו עם השליחים. הוא בטח מברך אותם על חזרתם ומודה להם על מסירת ההזמנות.
הגעתי למבואת המלכות, המקום שבו המלך והמלכה יושבים תמיד על הכיסאות המוזהבים שלהם, וניסיתי להציץ דרך חור המנעול אך הוא היה קטן ולא ברור. שמעתי רחשים בוקעים מהחדר והנחתי שאלו השליחים שמחכים לבואם של המלך, אך הייתי חייבת לדעת אם סבסטיאן נמצא בפנים או שהוא עדיין בחדרו ועליי להגיע לשם במהירות. הצמדתי את ידיי לקיר ומלמלתי את הכישוף שפתח לי תמונה בראש ובה מספר משרתים מנקים את המבואה והשפתיים שלהם זזו בדיוק במהירות של המילים ששמעתי באותו זמן שעמדתי שם, צמודה לקיר.
המשכתי לתהות לאן היו יכולים לקחת שליחים אם לא למבואת המלכות, בעודי צמודה לקיר, ממשיכה לראות את תהמונה של המשרתים מנקים את המבואה, ובו בזמן מנסה להזכר אם יש כישוף שיכול לעזור לי איכשהוא לאתר אותו.
"מריסה?" שמעתי לפתע. הסתובבתי בבהלה וראיתי את סבסטיאן עומד ומסתכל בי בדאגה. הוא היה לבוש באותם בגדים מהבוקר והיה מלוכלך מהעבודה בגינה. ודאי כי הגעתם המוקדמת והמפתיעה של השליחים לא נתנה לו את ההזמדנות להתכונן לכך. הרעידות שהיו לי קודם חזרו, והכפילו את עצמן. פחדתי שהא ראה שכישפתי ויוציא אותי להורג.
"כמה זמן אתה עומד פה?" שאלתי בהיסוס.
"רק עברתי וראיתי אותך נשענת על הקיר ודאגתי." משך בכתפיו ואני נשמתי לרווחה.
"כן, אני פשוט לא מרגישה כל כך טוב. בקושי מצליחה לעמוד, אז נשענתי על הקיר כאן." שיקרתי ומיד העמדתי פני חולה.
"לקחת אותך לחדרך?" הציע.
"כן, תודה רבה לך." עזבתי את הקיר וצלעתי לעברו. כשהתקרבתי מספיק הוא תפס בזרועי וכרך אותה סביב עורפו ואת ידו הניח על המותניים שלי והחל לסחוב אותי בעודי עוזרת לו בצליעה.
"דיברת איתו?" שאל לפתע. הנהנתי והשפלתי את מבטי. "מה הוא אמר?"
"סבסטיאן, אני לא רוצה לדבר על זה, זה רק עושה לי רע. אני רוצה עכשיו לעבור הלאה, לשכוח שכל זה קרה בכלל וזה ייקרה רק אם אני אפסיק לדבר עליו ולחשוב עליו!" הכרזתי.
"צודקת." הנהן. "את מתכוונת לעבור הלאה?" אמר והבנחתי בניצוץ של תקווה בעיניו. הנהנתי בחיוך. "למעשה, חיפשתי אותך בשביל להגיד לך את זה." אמרתי והרגשתי איך הסומק עולה על לחיי. חדרי כבר היה קרוב, מרחק של כמה צעדים אך לפתע סבסטיאן החל לצעוד יותר לאט.
"כלומר?" שאל.
"כלומר, אני מקווה שההצעות שלך עדייו בתוקף. הגיע הזמן שיהיה לי טוב." אמרתי ונעמדתי לבד, מורידה את ידיי מעורפו.
"אבל רק הבוקר דחית אותי פעם נוספת." אמר בעצב. נדמה היה לי שהוא לא מאמין לי ומנסה לעצור את עצמו.
"קרו כל כך הרבה דברים מאז." לחשתי. "דיברתי עם החברות שלי, דיברתי עם פרדריק, עשיתי חשבון נפש לעצמי ומכל זה הגעתי למסקנה שאני מצטערת שלא ראיתי כמה אתה בנאדם טוב קודם. כמה אתה רק רוצה לאהוב אותי ולדאוג לי ואני לא נתתי לך, והגיע הזמן שתקבל את כל האהבה הזאת חזרה. אני מבטיחה לך שתקבל אותה אפילו כפול."
סבסטיאן שתק ורק הביט בי. כבר התחלתי לקלל את עצמי בראש על כמה שהייתי טיפשה ואיחרתי את המועד ועכשיו פספסתי את ההזדמנות לאהבה אמיתית.
"תגיד משהו." ביקשתי בלחש.
"דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. ובאף אחת מהן לא דמיינתי שזה יהיה ככה." סבסטיאן משך בכתפיו אך לא זז ממקומו.
לעזאזל איתך מריסה! היית חייבת להתעכב על זה! כל כך זעמתי על עצמי, ועל פרדריק שגרם לי להתעכב, ועל סבסטיאן שלא מבין אותי והרגשתי כל כך הרבה כוח וזעם בגוף שבכישוף אחד הייתי יכולה להרוס את כל הארמון.
"זה כל כך הרבה יותר טוב ממה שדמיינתי!!" קרא סבסטיאן, הרים אותי בשתי ידיו וסובב אותי.
"מה?" התבלבלתי אבל לא הצלחתי להוריד את החיוך מפניי. "מה זאת אומרת?"
"חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן! והאמת היא שהייתי בטוח שגם היום זה לא ייקרה. הרי היום בבוקר דחית אותי פעם נוספת, אך לא איבדתי תקווה ודווקא האמנתי שזה ייקרה בימים הקרובים, אבל בגלל שזה עכשיו ואת סוף סוף מקבלת את החיזורים שלי, אין בן אדם יותר מאושר ממני בעולם!" כרגע הנסיך בחיוך רחב ונישק אותי.
"קוויית שזה מה שתגיד." אמרתי באושר והובלתי אותו במהירות לחדרי בעוד אנו קופצים על המיטה בקולות אושר וצחוק.
"פתאום את מרגישה טוב יותר?" קרת לי בשובבות.
"כראה זה כל מה שהייתי צריכה." אמרתי ונישקתי אותו.
לאחר שסיימנו להביע את אהבתנו, סבסטיאן עטף אותי בזרועותיו בעודנו שוכבים במיטה והצמיד את אפו לצווארי.
"יש לך ריח טוב." אמר בלחש.
"זה נקרא זיעה." ציחקקתי.
"ריח הזיעה שלך טוב יותר מכל הבשמים המובחרים ביותר בעולם." מלמל.
"הו, מישהו כאן רומנטי היום!" חייכתי אליו.
"איך אפשר שלא? אני שמח שאת איתי!" אמר והצמיד אותי אליו אף חזק יותר. "תהיי מוכנה להתלוות אליי בנשף?" שאל לפתע.
"מה?" מלמלתי.
"להיות בת זוגתי! להכריז על אירוסינו בפני כולם, זוהי דרך מעולה להרוג שתי ציפורים במכה! גם נשף סתיו וגם הכרזת נישואים, זה נהדר!"
"ני..נישואים?" גמגמתי. ליבי התחיל לדפוק במהרה. אף אחד לא אמר שום דבר על נישואים קודם לכן! "מה זאת אומרת נישואים?"
"ובכן, אין טעם לחכות." גיחך.
"אבל לא דיברת איתי על זה, למה אתה מחליט בשבילי?" שאלתי בכעס.
"כי אני הנסיך ואני קובע." הכריז.
"אתה שוב עושה את זה, אתה שוב מציג את הצד המתנשא בך." כעסתי והשתחררתי מהחיבוק שלו.
"ובכן, הצד הזה קיים! ואם את איתי, מדוע לא תרצי להתחתן איתי? את לא אוהבת אותי?"
"וודאי שאני אוהבת אותך!" קראתי בכעס. "אבל זה לא אומר שאני מוכנה להכריז בפני כל משפחות המלוכה בעולם שאתה עומד להנשא לי! משרתת פשוטה וחסרת תועלת."
"אבל אני החלטתי שזה אחרת, אז ככה זה יהיה." קבע.
"ואם אתה אוהב אותי, היית צריך לפחות להציע לי נישואים בדרך המקובלת, ולא להניח מראש שאני אסכים להיות אשתך כבר מעכשיו." קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש בתנועות חדות וכועסות.
"מריסה, אני אוהב את החשיבה הלוחמנית והפמינסטית שלך, אבל ככה מקובל וככה זה יהיה, מעבר לכך, כל הבנות בעולם בגילך כבר נשואות, ככה זה מקובל." הביט בי בכעס.
"זה שזה מקובל לא אומר שזה בסדר."
"סך הכל חשבתי שתשמחי להתחתן איתי." שיחק את עצמו נעלב.
"אני אשמח אבל לא עכשיו ולא ככה!" שילבתי את ידיי. "חשבתי שייקח קצת זמן עד שנחליט את זה. יודע מה זה אומר אם אנשא לך? זה אומר שאני אהפוך למלכה ואני ממש לא בטוחה שאני מוכנה לזה, וגם כאשר אני אהיה מוכנה, אתה צריך להציע לי, לשאול אותי אם אהיה מוכנה לבלות את שארית חיי איתך ולא להניח את זה מראש כאילו זה הכי מובן מאליו."
"אחת הסיבות שהתאהבתי בך מלכתחיילה, היא האופי המלכותי שלך. תאמיני לי מריסה, את אפילו יותר מוכנה ממני." התקרב אליי.
"אני מצטערת אבל אני לא מרגישה את זה עדיין. אם אתה רוצה אתה תחכה עד שאהיה מוכנה להתארס לך." קבעתי.
סבסטיאן הביט בי בזעם כמה דקות. נראה לי שאולי ראיתי אף כמה דמעות בעיניו. הוא פתח את פיו להגיד משהו, אבל אז התחרט ויצא מהחדר במהירות בעודו טורק את הדלת בכזו חוזקה שלרגע חשבתי שהיא נשברה.
התיישבתי על הרצפה, בצמוד למיטה והנחתי את ראשי עלייה בייאוש.
לאחר מספר דקות ספורות רוזה נכנסה לחדר ונאנחה. "סך הכל הוא מקסים." משכה בכתפייה.
"שמעת את זה?" גיכחתי.
"אני בספק אם יש מישהו שלא שמע את זה." הנהנה והתיישבה לידי. "הוא רוצה להנשא לך, זה מקסים!"
"אני יודעת, אבל הוא יכל לשאול אותי אם אני מוכנה לזה ולא להתכונן להכרזה על אירוסין בנשף."
"ובכן, אולי הוא לא היה צריך להניח את זה כמובן מאליו אבל הוא היה בטוח שתרצי להתחתן איתו. אפילו אני הייתי בטוחה שתרצי ככשמעתי את הקולות שעשיתם כשנכנסתם לחדר." ציחקקה.
"לא יודעת, הכל בא בהפתעה. אני צריכה זמן לעכל." עצמתי את עיניי והנדייתי בראשי.
"בואי נלך לישון בינתיים, כבר ממש מאוחר. כדאי שננצל את כל השעות שנותרו לנו לשינה." רוזה קמה והגישה לי את ידה ועזרה לי לקום. פתחתי לה את הדלת ושלחתי אותה לחדרה בברכת לילה טוב ומיד לאחר מכן נכנסתי למיטה והתחלתי לחשוב: אני בטוח מכירה כישוף כלשהוא של מחיקת זיכרון, או של שינוי מצב רוח, או כישוף של קבלת החלטות נכונות!
בעודי חושבת, עיניי נעצמו מעצמן ושנייה לפני שנרדמתי נפתחה הדלת שלי בחוזקה.
"חזרתי." הודיע סבסטיאן שעמד בפתח.
"שמתי לב." גלגלתי את עיניי.
"את צודקת, אני מתנצל. לא הייתי צריך לקפוץ למסקנות." התנצל וכרע ברך. "הייתי צריך כמה דקות של שקט בכדי להבין זאת. האם תהיי מוכנה לסלוח לי?"
"בוודאי!" חייכתי וקמתי להרים אותו מהרצפה. "זה היה מקסים מצדך להתלהב מרעיון החתונה איתי, והוא יגיע! פשוט לא עכשיו."
"פשוט שאני כבר בן 22, וגם את לא הולכת ונהיית צעירה יותר. רוב האנשים בגילנו כבר נשואים עם כמה ילדים. אני חיכיתי לאחת שלי, ועכשיו כשאת פה, אין לי תירוץ לחכות עוד. מה התירוץ שלך?" שאל בייאוש והתיישב על מיטתי.
"אם היית סתם בחור רגיל, הייתי מסכימה מבלי לחשוב פעמיים. אבל אתה יורש העצר המלכותי והחשוב! להתחתן איתך זה אומר לקבל מעמד חשוב מאוד וזה אומר שכל החיים שחייתי עד כה הולכים להתהפך וזה לא קל. ייקח לי זמן לעכל את הכל, וברגע שאני אהיה מוכנה אתה תדע." הבטחתי.
"אפשר בינתיים סתם להתרכבל איתך?" שאל בביישנות. הופתעתי כמה פנים יש לסבסטיאן. ממש לפני כמה דקות הוא הראה לי את הצד הקשוח, הגברי והמחוספס שלו, הצד שלא מתפשר והולך לפי איך שהוא רואה את הדברים. אבל עכשיו אני רואה את סבסטיאן הרגיש והפגיע, כזה שכל מה שהוא צריך זה חיבוק.
הנהנתי ונשכבתי על המיטה, מחכה שהוא יישכב לידי וייחבק אותי. הוא היסס קצת אך לבסוף עטף אותי ברכות בידיו וככה נרדמנו שנינו.
"מריסה!!!" נשמע קול עמום מעבר לדלת ומיד אחריו דפיקות חזקות. "מריסה, קומי!!!"
"מרי, דופקים בדלת." אמר סבסטיאן ששכב לידי בקול מנומנם.
"לך לפתוח." מלמלתי בעוד העיניים שלי מסרבות להפתח.
"לכי את, זה החדר שלך." השיב לי באותו הטון.
"נורא ג'נטלמני מצדך!" הכרזתי וגררתי את עצמי מחוץ למיטה בכוח ופתחתי את הדלת בעיניים חצי עצומות ושם עמדה רוזה בכותונת הלילה שלה ונשמעה כועסת במיוחד.
"מריסה, מה השעה?" זעמה רוזה.
"לא לימדתי אותך לקרוא את הזמן לפי השמש?" שפשפתי את עיניי.
"לימדת, ובזכות זה אני יודעת שעכשיו 12 בצהריים!!!" קראה. ולפתע עיניי נפתחו, ליבי נעצר ונשימתי נעתקה.
"מה?! אלוהים יישמור, אנחנו כל כך מאחרות. למה לא הערת אותי?!" צעקתי על רוזה.
"את זאת שתמיד מעירה אותי, הנחתי שתעירי אותי גם היום!" החזירה לי באותו הטון.
"שתקו שתיכן, אתן מפריעות לי לישון." ציווה סבסטיאן בטון המלכותי אך המנומנם שלו.
"סבסטיאן, קום." צעקתי ומשכתי ברגליו אל מחוץ למיטה.
"מה את עושה?!" צעק וזרק עליי כרית.
"אתה עכשיו בא איתנו להמניגהאם ומסביר לו למה איחרנו בכל כך הרבה זמן!" ציוויתי עליו ומיד הבטתי ברוזה ששלחה אליי פרצוף מרוצה.
"כי אתן לא אחראיות?" גיחך סבסטיאן ומבלי להסס זרקתי עליו את הכרית שהוא קודם זרק עליי.
"אבל אני עייף." אמר בייאוש והתחפר בתוך השמיכה.
"סבסטיאן." קראתי בשמו ללא מילים מיותרות. הוא הבין את הרמז ויצא מהמיטה ונאנח.
"טוב." אמר בטון ילדותי ולא מרוצה. בזמן שסבסטיאן סידר את בגדי ואת שיערו, רוזה הרימה את אגודלה להבעת הערכה. "אהבתי את החינוך שלו." לחשה לי.
"אתן מתכוונות לעמוד ככה עוד הרבה?" שאל לפתע. הבטנו בו שתינו במבט מבולבל. "אתן עדיין בפיג'מות שלכן! איך אתן מתכוונות לעבוד ככה?" צחק.
רוזה הביטה על בגדיה המקומטים, מלמלה משפט שלא הבנתי ויצאה מהחדר במהירות.
"גם את, גברת. את מוזמנת בזמנך החופשי להחליף לבגדי עבודה." סבסטיאן הצביע על הארון שלי בתור רמז. ניגשתי את הארון והוצאתי משם שמלת ארוכה בצבע חום עם כיסים מקדימה, שהיתה מאוד מלוכלכת ומלאת בוץ ואפר וכך גם נעלי הבד השחורות שלי.
"את לא מכבסת את בגדייך מדי פעם?" שאל סבסטיאן למראה השמלה.
"לא תמיד יש לי זמן או כוח אחרי עבודה וזה לא חשוב כרגע!" אמרתי והשחלתי את עצמי במהירות אל תוך השמלה.
"אם היית אשתי, היו אנשים שייכבסו בשבילך." אמר סבסטיאן בקול מרוצה.
"סבסטיאן!" נעצרתי והבטתי בו בזעם.
"טוב, טוב. סליחה." התנצל והשפיל את מבטו. חזרתי במהירות להתארגנויות, כשבדיוק רוזה פתחה את הדלת לבושה בשמלה מסורבלת ומלוכלכת כמו שלי.
"את יודעת, רוזה,"פנה אלייה סבסטיאן בעודנו מסדרות זו לזו את השיער. "אמיל בא ממשפחה מכובדת. אף פעם לא ממש דיברתי איתו כמובן, אבל זה מה ששמעתי."
"נו אז מה?" גיחכה רוזה.
"זה אומר שיהיו אנשים שייכבסו לך כאשר תתחתנו." אמר והצביע על השמלה המטונפת שלה.
"הוד רוממותך, אנא ממך אל תתערב בחיי הפרטיים." אמרה רוזה בכעס.
"רוזה, תזכרי שאני עדיין הנסיך שלך. דברי אליי בכבוד." אמר בקולו הסמכותי.
"רוצים אולי גם להכות אחד את השני?!" מרוב הלחץ והכעס שהצטרבו בתוכי את המשפט האחרון צעקתי בכל כוחי. "אני מזכירה לכם שאנחנו באיחור של 3 שעות ואם את לא רוצה להשאר בלי אוכל היום, רוזה, אני מאוד ממליצה להתחיל להזדרז לצאת."
"סליחה אבל זאת ממש לא אשמתי." אמר סבסטיאן והרים את ידיו.
"אתה לא רוצה לעזור לי לצאת מזה בשלום?" שאלתי נעלבת.
"אני רוצה, אבל אולי כדי שלא תשכחי שאת לא איתי כדי להקל על החיים שלך."
ואחרי המשפט הזה רתחתי כנו שלא רתחתי מעולם.
"יודע מה?!" צעקתי עליו בעוד דמעות נקוות בעיניי. "אני לא צריכה את העזרה שלך, ואני לא צריכה אותך בכלל! לך תכיר נסיכה כלשהיא מאיזה ממלכה מזורגגת שהחיים שלה ממילא קלים! ונקווה בשבילך שלא תכיר אותה במיטה לפני שתכיר את האישיות שלה. מי יודע, אולי היא תהיה נוראית כמוני?" צרחתי בכל קולי על סבסטיאן שנראה ממש מבוהל. פתחתי את הדלת ויצאתי מהחדר בסערה כשרוזה אחריי, משאירות את סבסטיאן לבד בחדר.
"לא משנה מה את רוצה להגיד, אל תגידי את זה." מלמלתי לעבר רוזה כשרצנו לכיוון החצר.
"אל תדאגי. לשם שינוי, אין לי מה להגיד."
ובדיוק כמו שביקשתי, כל הדרך אל החצר נעשתה בשקט. ולמרות כל מה שקרה, הדבר היחיד שיכול להתרכז בו זה המינגהאם שבטח עומד עכשיו בחצר, רותח מזעם ורק מחכה להעניש אותנו על האיחור המטורף. לחפש תירוצים היה רעיון מיותר, משום שהמנינגהאם, ממילא לא האמין להם אף פעם, אז הדבר היחיד שיכלנו לעשות זה אך ורק לקבל את גזר הדין כשהוא יגיע.
כלשבסוף חצינו את הארמון הענקי והגענו לחצר, גילינו שהוא לא שם בכלל.
"אולי הוא בחצר הגדולה? אולי התבלבלנו בימים ועלינו להיות שם כרגע?!" שאלה רוזה בהלם לאחר שסרקנו את כל הגן בחיפושים אחר המינגהאם.
"אבל החצר הגדולה הכי בצד השני של הארמון!!!" זעקתי בפחד. ומבלי לומר מילה נוספת, רצנו במהירות האפשרית לקצה השני של הארמון, היכן שנמצאת החצר הגדולה, מבלי לעצור לרגע להתנשף אפילו.
אך הוא לא היה גם שם.
"סליחה, איפה המינגהאם?" שאלתי את אחד משומרי החצר שעמדו שם.
"הוא לא בא היום, למזלכן! כזה איחור הרבה זמן לא ראיתי." גיחך.
"מה, אז איפה הוא?" שאלה רוזה בבילבול בעודה מסדירה את נשימתה מהריצה.
"הוא לא יצא מהחדר מאז חלוקת הדואר אתמול. כנראה בישרו לו הודעות ממש רעות." השומר משך בכתפיו.
"חלוקת דואר?" התבלבלתי. "הייתה אתמול חלוקת דואר, רוזה!!!" אמרתי בהתלהבות, מתעלמת לחלוטין מדברי השומר.
"אז מה?" אמרה רוזה, שממילא אין לה מה להתלהב מהדואר, משום שאין לה משפחה שתשלח לה מכתבים ותמיד הצטערתי בשבילה על כך.
"זה אומר שבטח הגיע משהו מהמשפחה שלי! הם תמיד שולחים לי דברים, במיוחד ניקולאס, הוא אוהב לכתוב לי. הוא מתאמן על השפה על הדרך." אמרתי בחולמניות.
"אז לכי תביאי את הדואר שלך, אני בינתיים אתחיל פה, מילא המינגהאם לא פה." חייכה אלי רוזה.
"לא, אני לא אשאיר אותך פה לבד." ביטלתי את הרעיון.
"היא לא לבד. אני יכול לעזור." נשמע לפתע קול שכלכך לא רציתי לשמוע. הסתובבתי ושם עמד פרדריק עם חיוך מבויש ונפנף לנו בידו.
"לך מפה פרדריק, הדבר האחרון שאנחנו צריכות זה את העזרה שלך." אמרתי בגועל.
"מריסה, תירגעי. הכל בסדר." הרגיעה אותי רוזה בחיוך ומיד לאחר מכן פנתה לפרדריק:"תודה על ההצעה, אבל נראה לי שעזרתך תהיה מיותרת פה."
"בחייכן בנות, תנו לי לעזור! נגמרו כל השליחויות לזמן הקרוב, לנסוע הבייתה אסור, אז אני אחייב להעסיק את עצמי איך שהוא."התחנן.
"תצייר." סיננתי. "סיפרת לי פעם שאתה אוהב לצייר, לא? או שזה גם היה שקר?"
"מריסה, בבקשה אל תנטרי טינה." השפיל את מבטו. "עשיתי טעות. אנשים עושים טעויות."
"ועד עכשיו לא שמעתי ממך סליחה." אמרתי בכעס.
"מרי, את סתם מתעצבנת על דברים שהיית אמורה לשכוח מזמן." הרגיעה אותי רוזה בשקט. "לכי תאספי את הדואר שלך, אני אטפל בו." הבטיחה לי בחיוך.
נשמתי עמוקות והתקדמתי לכיוון הארמון אך בבטן הייתה לי הרגשה שלהשאיר את רוזה איתו זה רעיון גרוע. ולמרות זאת, החלטתי שזה לא הדבר החשוב ביותר שעליי להתרכז בו, אלא לקבל את הדואר שלי ממשפחתי האהובה.
דפקתי על הדלת של החדר בו נשמר כל הדואר ולאחר שנפתחה הדלת ראיתי את הוגו, ה"דוור" של הארמון. האיש ששומר שכל המכתבים יגיעו ליעדם. הוגו לא גר בארמון, משום שתפקידו פעוט ולא נחוץ תמיד, אז הוא גר בבית נחמד בעיר הגדולה, מרחק של כמה דקות הליכה מהארמון, ככה שחדר הדואר תמיד יהיה נגיש בפניו.
"שלום, מריסה!" קיבל את פניי בחביבות. הוא ראה אותי פעמים מעטות מאוד, אך עדיין זכר את שמי ושאל אותי לשלומי כל אחד מהפעמים שבה התראינו. הוא היה איש זקן מאוד, אולי בן 70. כולם התפעלו מתוחלת החיים שלו, הרי בעידן כזה של הרבה מגפות ומעט מאוד תרופות, קשה להגיע לגיל כזה.
"שלום, הוגו. מה שלומך היום?" שאלתי בחיוך.
"נהדר! לא תאמיני כמה מכתבים הגיעו באיסוף הדואר האחרון. תמיד נחמד לראות שלמשפחות אכפת מהאנשים שנמצאים פה. את יודעת, לא כולן יכולות לאפשר לעצמן לשלוח מכתבים." אמר בעיניים נוצצות.
"אני מבינה, גם המשפחה שלי נלחמת מדי חודש כדי להעביר לי מכתב." גיחכתי.
"ובכן, לדעתי זה נפלא ועלייך להעריך אותם על כך!" הנהן. צחקתי קצת ומיד ניגשתי לעניין. "יש משהו בשבילי?" שאלתי בחיוך.
הוגו חיפש בין המכתבים והעביר את ידיו על כל מיני חבילות במשך דקות ארוכות בעודו מחפש דואר בשבילי. לאחר כמה דקות קפץ והכריז באושר "מצאתי!!! גם מכתב וגם חבילה בשבילך, יקירה." אמר והגיש לי אותם.
"תודה רבה, הוגו. שיהיה לך יום נעים!"בירכתי אותו ויצאתי מהחדר בעודי תוהה מאין החבילה יכולה להגיע? למי כבר יש משהו לשלוח בשבילי?
פסעתי לכיוון חדרי בעודי בוחנת את החבילה מסביב. זה היה עטוף בבד ישן ומלוכלך שהזכיר לי את הבדים מהמצעים שלי, לכן זה חייב להיות מהבית.
קרעתי בעדינות את הבד והצצתי פנימה כדי לראות מה זה. זה הרגיש כמו ספר, אבל כשהסתכלתי על הכותרת והסימנים שעל הספר ידעתי בוודאות,
זה הספר כישוף של סבתא.
אוווקיי, אז אני יודעת שלקח לי חודשיים לפרסם את הפרק הזה אבל זה ממש קשה כשאין ביקוש!
בכל מקרה, אני שמחה שחזרתי לזה, ועכשיו אני חוזרת לזה ברבאק. זאתומרת שאני אלחם כדי שיהיו קוראים,
מקווה שהבודדים שקראו את זה נהנים לפחות ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מכשפה- סיפורים בהמשכים.