אני הולכת לגיהנום. יושבים בחוץ ומדברים על אלוהים. קיים? בטח קיים. לא יודע.. שמעי, בכל מקרה, ואז הגיעו המון אנשים. יותר מידי. אני נכנסת פנימה, תומר בא אחרי. ורק כשהוא מוזג לי עוד שוט עולה לי המחשבה הזו. נקמה. נקמה. נקמה. אני אשנא את עצמי, אבל זה ככה גם עכשיו. אז זה משנה? לא באמת. אני קוראת לתומר שיבוא אחריי, אנחנו עולים במדרגות ואני יכולה להרגיש איך הוא בוהה לי בתחת, ואני מחייכת. תומר יצא יותר זבל ממני, תומר יצא בן זונה אמיתי. יונתן. האקס המטומטם שלי, פגע בי באמת. לא פגע בקטע של הפסיק לאהוב אותי, אלא לקח לי את היכולת לתת אמון באנשים. זו לא סיבה מספיק טובה לעשות את זה. זו לא סיבה מספיק טובה. שילך להזדייןןןןןןןן. אני מושכת את תומר בחולצה ומכניסה אותו לחדר. הוא עף על המיטה ואני נועלת את הדלת. אני מורידה חולצה. הוא מסנן משהו ומוריד את החולצה שלו. ואני בחזיה ותחתונים ופתאום הוא אומר שאי אפשר. טוב שנזכרת באמת.. עכשיו אי אפשר? בן אדם זבל, בדיוק כמו חבר שלך. יונתן ותומר חברים טובים, טובים מידי. ואז הוא אומר לי שזה מחרמן, זה שאני שונאת אותו. והוא מנשק אותי. ופתאום הדלת נפתחת, אין לי מושג איך. יונתן עומד שם. וכשראיתי את הפנים שלו שמחתי כל כך. אני במלחמה הקטנה שלי ניצחתי.מתי הפכתי לאדם כל כך רע? ממתי נקנה מנחמת אותי? אני לא מכירה את עצמי. אני הולכת לגיהנום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
