הרבה אנשים שונאים אותם, כי הם מאלצים אותם לעמוד בכבישים ריקים. אבל אני אוהבת אותם. בלילה הם בוהקים יותר. כאילו אומרים: "מנורות רחוב? הן כלום לידינו. אנחנו האור החזק". לפעמים הם נעשים מטושטשים מול עיניים מיימיות יותר או פחות, והאור האדום או הירוק (את הצהוב בקושי רואים), הופך לכתם מרוח בתוך החושך האינסופי.
הלילה אין לי רמזורים מול העיניים הלא-מיימיות שלי. רק מנורת שולחן. אז אני מנסה לחפש חצי נחמה (אסתפק גם ברבע) בתוך אנשים-בכאילו, שנמצאים אי שם, בקצה הארץ או בבניין לידי. אנשים שדומים לי ושונים ממני הכי בעולם, כי העולם מלא בסתירות וגם בסטירות.
אם תהיה לי פעם כלבה, אני אקרא לה קתרינה, או בקיצור - קטי, על שם קתרינה מאילוף הסוררת.
"את קטי-כתר,
ומה לי כל היתר,
שכל הקטיות הן סתם
קטעי חלום".
אהוד מנור תירגם. אני חושבת שהקטע הזה מדגיש בצורה הטובה ביותר את זה שמתרגם, ובמיוחד מתרגם של מחזות פיוטיים, צריך להיות אמן מילים, מכשף חריזה וקוסם שנינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: