בקצה השמים, כמו חלום.

"איש אינו יודע כמוני את הלילה, 
איש אינו חי את הלילה, כמוני, 
כמוני, אין איש גווע בלילה 
ברחוב העצב החד סטרי."

תגידו לי איך שיר שמתחיל ככה לא יכול להיות יצירת מופת. אלכסנדר פן, תודה לך.
אחריו באים משפטים כמו "לילה לילה פורשת הדרך שק עבה של דומייה אורבת", ו"(אגב, מה זה בכי?)", עטוף בסוגריים מנחמים, שן, ילדי. שן.
ובאמת, מי אמר שהדרך נראית לי?
"כי את רחוקה, וקרוב לי יותר הירח", אולי אחד המשפטים הכי יפים שקיימים בעולם, מזכיר לי את ההיאחזות העיקשת והלא-רומנטית שלי בעליל באהובה שהולכת ומתרחקת, ומתרחקת, ומתרחקת, עד שהיא הופכת לנקודה קטנה, מטושטשת וצורבת במרחב, למרות שבחלומות שלי היא חיה יותר מאי פעם. בכאב מכוון אני פותחת מסמכי וורד ישנים ושוב מוצפת במילים החזקות שלה, ברעיונות המיוחדים שפעם, מזמן, זכיתי להקשיב להם. היא הייתה מעיין שלא מפסיק לנבוע, ראשה קודח ללא הפסקה, עסוק ביצירת רסיסי פנטזיות רחוקות. היא הייתה אלופה בהדבקת רסיסים כאלה, והתוצאה הייתה כל כך יפהפייה עד שאף אחד לא ידע כמה הם דקרו לה עד שהבינה איך לחבר אותם אחד לשני. אני ידעתי. חלק מהזכרונות כבר לא מוחשיים, ונמצאים רק בתוך הראש שלי - המיילים הפיוטיים, גדושי בדיחות פרטיות, הסמסים המתחכמים והמפוסקים להפליא, הדפים המקושקשים בטוב טעם כמעט מרגיז, שיחות הטלפון האינסופיות על הכל ולא כלום, העיניים האדומות שהשתלבו עם משיכת אף עצבנית של "אני לא בוכה", תנוחות הישיבה המגוחכות שמצאה לעצמה, המשקפיים שהרכיבה והורידה והרכיבה והורידה, האדישות לכל מה שפשוט לא עניין אותה. ובסוף, פשוט לא עניינתי אותה. הייתי צריכה לצפות את ההפסד בקרב האבוד, כמו ילד קטן שנלחם במבוגר הטחתי את אגרופיי בבטנה, נדהמת מהקלות בה יכלה לנער אותי מעליה, כמו לכלוך שנדבר לבגדים.
פתאום כותרת השיר מקבלת משמעות נוספת: זה תמיד היה רחוב העצב החד סטרי, היא מעולם לא התעצבה עליי, אולי ריחמה, אבל לא הושפעה מכאבי. זה היה חלק מהקסם שלה - להיות יציבה כמו אבן, גם כשעוברות לידה סערות של אחרים.

כשהתחלתי לכתוב על השיר, לא ידעתי שזה יהיה עליה, אבל בתוכי כן ידעתי. כי היא הכירה לי אותו, הנבלה.
לא, לא רוצה להיות ישני בכל שנייה, אלכסנדר. הלילה, אני רוצה להיות אינני.