בקצה השמים, כמו חלום.

אני רוקדת במועדון בו אף אחד לא נמשך אליי, וזה מרגיש פשוט נפלא. איש לא עוגב עליי, לא נצמד, לא מתחכך. זה רק אני, ושיר פופ ישן וכייפי, והגוף שלי שזז בקצב משוחרר שלא חוויתי כבר הרבה זמן, והאורות הצבעוניים, והאווירה השמחה שמסביבי. ואני מחייכת לכל אחד שנוצר לי איתו קשר עין, חיוך רחב ואמיתי, שלא מצהיר על שום כוונות, לא מטעה או מפלרטט. ככה, בפשטות, אני רוקדת כל עוד רוחי בי, העיניים עצומות למחצה, ואני מרגישה טוב. שתיתי על בטן ריקה, והאלכוהול מרחיק ממני את הדאגות וממכר אותי לרגע הספציפי שאני חיה כרגע, חיה מאוד.
מאוחר יותר, בדרך הביתה, אני מתעטפת בחולצת הג'ינס שלי. יש לה הרבה טיקטקים, טיק-טק, טיק-טק. אני צועדת בלילה החשוך ובאוזניים שלי מתנגן שיר אהבה לסאני, ובלי לשים לב אני מתחילה לשיר בלי קול את המילים, צעדי ריקוד קלילים נעים בשקט על המדרכה, הרחוב הציבורי הוא עכשיו פרטי, שלי. מדי פעם מכונית עוברת, אבל למי אכפת? וככה עד הבית, מקלחת וקורנפלקס, אני קמה בעוד ארבע שעות.
ולחשוב שהכרחתי את עצמי לצאת מהבית הערב.