בקצה השמים, כמו חלום.

שני זוגות ואני ביניהם יושבים על חמישה כסאות חשוכים מול במה מוארת. מרגישים את האהבה באוויר, או שזה רק ריח של סיגריה שמישהו בדיוק סיים לעשן בחוץ. בין גל צחוק אחד למשנהו אני קולטת יד מלטפת ירך משמאלי, יד חובקת כתף מימיני. הם מצליחים לעשות את זה בזמן הצפייה בהצגה כי הם מורגלים לאהוב, אני לא הייתי מצליחה להתרכז. הבנים הם חנונים עם שיער שחור ומשקפיים, הבנות הן נשמות טובות עם חיוך שיכול להמיס לבבות. הם מהאנשים האלה שמקסימים גם ביחד וגם לחוד, אפילו מדי, אבל את כולם אני מחבבת, למרבה הצער שבדבר. השיחה זורמת והאווירה כייפית ונעימה, אבל אני לבד, ואין לי למי להחזיק את היד. באוטו הנהג וחברתו מגניבים נשיקה קצרה ברמזור האדום, ואני מחייכת כי זה מה שאמורים לעשות, וחוזרת הביתה קצת עצובה, כמו תמיד כשאני נוסעת איתם.

אני רוצה ומשתוקקת אבל דוחה כל אפשרות,
מצד אחד רוצה לחיות, מצד שני - למות,

לא מחפשת מישהו שיגאל אותי מיסוריי,
שיציל מעור שיניי,
שירפא את מכאוביי,

שילקק את דמעותיי,

רק שילמד אותי בשקט,

בעיקר כשהזכוכית נסדקת,

אל תפחד, אל תתרגש מרסיסים,

בחושך קצת קר להם, אז הם מתכסים.