בקצה השמים, כמו חלום.

מצברוח מוזר, חסר כיוון, מוזר לחשוב שרק בתחילת השבוע שכבתי על הרצפה בסלון, מילאתי את האוויר בבכי וצרחות מתחננות, הכיתי באגרופיי הריקים מתוכן את השטיח. וכל זה בכלל שנגמרו לי הכדורים. סיבה אידיוטית. עכשיו אני שקטה, קצת מהורהרת, בעיקר רגועה. אני אוהבת את זה.

אני מרגישה צורך לשתף שמצאתי עכשיו את הפקק של שפורפרת ג'ל האלוורה שלי. השפורפרת הזו, למרבה הבושה, פתוחה כבר שבועות כי לא מצאתי את הפקק. והוא פשוט... היה על השולחן כל הזמן הזה. העובדה שאני בלגניסטית היא ידועה, מוכרת ושנואה, אבל זה סוג של שיא.

אפיזודה נוספת לכישרון שלי: איבדתי את הפלאפון שלי, לא ממש ברור איך. מזל שאני גם ככה מתכוונת לקנות חדש... האמת, בינתיים זה די מרענן ככה, בלי הוואטסאפ והשבץ נא. אפליקציית שבץ נא. אל תשאלו, בערך הדבר הכי ממכר בעולם.

חברה, שפעם היינו קרובות ועכשיו היחסים שלנו הם און-אנד-אוף, סיפרה לי על הפעם הראשונה שלה, שקרתה לפני יומיים. חווייה קשה, עצובה וריקה מאהבה, ואני לא יכולה להגיד שזה הפתיע אותי. אפילו די ציפיתי לזה. היא בחורה אכולת הרס עצמי, ובזה אנחנו מאוד שונות זו מזו. ניסיתי להקשיב ולהכיל, אבל לא יכולתי להימנע מלחשוב כמה אני מאושרת מזה שאני לא ממהרת לשום מקום, ושאני לא אחת כזאת שמוצאת את עצמה לצד כל מיני בחורים מפוקפקים שמפעילים עליה לחץ.

קראתי לאחרונה שהרגע היחיד שבו אדם מרגיש לגמרי לא בודד הוא בעת חיבוק חם ואוהב בין שני אנשים, כשמרגישים אחד את השני והלבבות נפתחים.

ראיתי את הסרט הזה, אחד האהובים עליי כילדה, אצל הבייביסיטר היום. סרט מקסים. כשאחותי הייתה קטנה, היא ביטאה את שם הסרט "Aneni" במקום "Annie", כי היא הייתה בטוחה שככה אומרים "אנני". מצד שני, אני הייתי בטוחה שקוראים לקולנוע "קונוע". כשההורים שלי תיקנו אותי, הייתי אומרת שהם לא יודעים. כשהם הראו לי את השלט בבית הקולנוע בעיר שלנו, הייתי אומרת שגם בעלי הקולנוע לא יודעים איך כותבים את זה. זה מעלה לי חיוך.

* ככה זה לחפש פואנטה בפוסט הזה.