בקצה השמים, כמו חלום.

אני משייטת בין ענני החושך בזמן שהשעון מחליף עונה, וכמה חשוב לראות פתאום חצי ירח. אני לובשת את שמלת התחרה הסגולה שקניתי באינטרנט ומעליה חולצת ג'ינס פתוחה, גרביונים ירוקים אטומים ומגפונים שחורים, ומרגישה יפה. קריר בחוץ, נעים לחזור הביתה אחרי ערב כייפי עם שני חברים טובים ויקרים, שני האנשים שאני הכי אוהבת לצאת איתם בעולם. טיק, טק, טיק, טק, העקבים שלי נוקשים על המדרכה, ופתאום אני רואה כוכבים, כוכבים אמיתיים, כל כך הרבה זמן לא ראיתי כוכבים. בעיר שלי יש הרבה אורות מלאכותיים שמציפים את הרחובות, ובקושי אפשר להבחין באורות הטבעיים והשמיימיים שנמצאים ממש מעלינו. הם מנצנצים בתוך הלילה, וזו רק אני בכל העולם. אני מחייכת וקצת מסוחררת, הלב שלי שמח עם קצת עזרה אלכוהולית. בדרך לחברים התקשרה אליי המורה לפלמנקו, ואמרה שבאמצע נובמבר נפתחת קבוצת מתחילות חדשה. אני אהיה שם, רוקדת את התשוקה שלי, רוקעת בעוצמה את הסערה שבתוכי. וזה פשוט לילה נהדר.