בקצה השמים, כמו חלום.

שוכבת במיטה באמצע היום, המדחום מצביע על טמפ' של 38.3 מעלות צלזיוס. אור טבעי ממלא את החדר ורעשי החוץ חזקים מתמיד, קר לי וחם לי בו זמנית אז אני מורידה את החולצה ומתכסה בשתי שמיכות דקות. באמבטיה אני סוחטת לעצמי מגבת בורדו קטנה ומיימית, וכשאני נמצאת שוב בתנוחת שכיבה - מניחה אותה על המצח הלוהט. מגע המגבת הקרה כל כך מנחם אותי עד שהיא גולשת במורד פניי, ישר אל הצוואר והכתפיים, מספיגה בטיפות את הגוף הבוער. המגבת הקטנה ממשיכה במסעה לעבר החזה, עולה על השדיים, מתהדקת מעט באיזור הפטמות ואז יורדת בצידם השני. כשהיא מגיעה לאיזור הבטן, אני נרעדת מעט, הקור מפתיע את האיזור הרגיש הזה. המגבת מחליקה מעט ונגררת על המותניים בעוד אני שוכבת על הצד, וכמעט מגיעה לגב. הקור הרטוב של המגבת מהווה ניגוד מרענן לאיבריי הרותחים.
חולשת הגוף והנפש ברורה ומחלטת, אבל לאן הגענו שצריך להכריח אותי לאכול טילון? "את עכשיו הולכת להזיע את החום החוצה", מכינה אותי אמא, והתחושה היא בהחלט כשל הזעת נשמתי לשטן.

אומרים שחום מביא להזיות,

אז איפה אתן, תפיסות-שיכר?

בינתיים רק גרוני ניחר,

ואין ספק שקשה להיות סקסית

עם אף סתום בצורה יחסית,

מביע תחינה נואשת למרפא,

אפילו שרק הראש ירפה.

הבה נתאגד, חולי הארץ,

בעודנו נושאים חבילות טישו במרץ,

ונמחה יחד נגד הזוועה,

אותה מחלה שגורמת לנו לרשום צוואה.

הזמן הזה בעונה שכולם חולים.