בקצה השמים, כמו חלום.

שכפות הרגליים שלך כל כך מלאות בעקיצות עד שכל מה שאת רוצה הוא למרוח על כל שטחן גוש ענקי ורוטט של אלוורה. התחושה נראית לי אלוהית.

יתושים ארורים! כבר חורף! עזבו אותי במנוחה!

יש מעט מאוד שעות ביממה בהן אני עם רגליים יחפות. בשירות אני עם נעליים סגורות, בבית אני מסתובבת עם גרביים (ורודת ופרוותיות, כמובן. גררר), מה שמשאיר לנו את שעות הלילה האפלות. ורוויות היתושים, מסתבר. Yes. I should be in the FBI.

אגב לילה, כבר שני לילות שאני ישנה רצוף. רק חבל שהשיעולים הרועמים עברו להתקיף אותי בשעות האור, במקום החושך. אני בכוונה כותבת להתקיף, כי השיעולים האלה כוללים לא רק את הגרון (המסכן) שלי, אלא את כל הגוף, שנוהג להתפתל בעת השיעול העוצמתי בעוויתות משונות ומעט אפילפטיות. אכן, כל הנשמה שלי מושקעת בשיעולים האלה, ולגמרי בניגוד לרצונה. אבל זה עדיף על שעת ישיבה במרפסת לפנות בבוקר, משועלת ואומללה, ואמא שמתעוררת מהקולות הנפלאים שגרוני מפיק ובאה לכסות אותי בשמיכה ולתת לי תה עם דבש ולימון. יאמי.

מצברוח מוזר של מוצ"ש. מצד אחד, קצת מתחרטת שסוף השבוע הוקדש במלואו לבטלה ושלא עשיתי כלום, מצד שני חושבת על איך אכנס מחר בבוקר לגן ואקבל שלל חיוכים וחיבוקים, והמחשבה הזאת עושה לי טוב בפנים. קיימתי פגישת כמעט-בזק עם החברה הכי טובה שלי שנמצאת בתקופה עמוסה להחריד, מה שניכר על פניה העייפות אך הלא פחות יפות מתמיד. הפגישה הזו הייתה כמו זריקת אוויר טהור לנשמה שלי, רק שעכשיו הבטן שלי מלאה בצ'יפס מלוח מדי, הפנים שלי ספוגים בקרם נעים, ואני עייפה אז תכף אלך לישון.

עריכה: הולי פאק! רק כשפרסמתי את הפוסט ראיתי שטכנית, כבר דצמבר.

איך שהזמן טס.