בקצה השמים, כמו חלום.

אני אוהבת לישון, אבל לא אוהבת ללכת לישון.

לא אוהבת את הדקות מורטות העצבים האלו

את הצעידה המייגעת הזו

לכיוון כפתור הכיבוי

עטופה במצעים לא מנחמים בעליל

בשעה שמחשבות וטרדות היום

חולפות מאחורי פניי העצומות.

אני מחליפה ממשות בחלום

קולות בדממה

והדמעות לא נשלחות מיד לתריסי העיניים

אלא נובעות מנקודה עמוקה וסודית בתוכי

אי שם בין הבטן לגב

מתבשלות במסען העמום החוצה.

כשהן מגיעות לעיניים, הן כבר עייפות

אז הן פשוט נותרות במליחותן הפנימית

אי לכך ובהתאם לזאת, אני לא בוכה.

לא התפרצות רגשית like the old days

אאל רק כבויה קצת, שמוטה קצת,

ועוד מעט גם הקצת הזה כבר לא יהיה.

רק שיגיע.

אני אוהבת לישון, אבל לא אוהבת ללכת לישון.